LoneStarStateOfMind
New member
אני חייב ללכת...
בובה, יש משהו שאני חייב להגיד לך.כבר הרבה זמן אני "חייב",אבל דחיתי את זה. לא עוד. אני חייב ללכת.לברוח. לברוח מהזמן חסר-הזמן,מהחיים חסרי-החיים,התקווה חסרת-התקווה ומהאהבה חסרת-האהבה שהעולם האכזר מיישם על כולנו. את אמרת לי פעם שאת מכירה אותי יותר טוב משאני מכיר את עצמי. אמרת ש"פענחת אותי". אל תעלבי,אבל איזה צחוק.להעלות על הדעת שאדם אחד יכול להכיר אדם אחר באמת! אפשר להתרגל זה לזה,להתביית כ"כ עד שתוכלו לומר את מילות האחר יחד איתו,אבל לעולם לא לדעת מדוע אנשים אחרים אמרו את שאמרו או עשו את שעשו. מפני שהם עצמם לא ידעו. איש אינו מבין אף אחד. לא אני אותך,לא את אותי. ועם זאת אנו חיים ביחד,ברובו של דבר בשלום,ומצליחים לבצע דברים באחוזי הצלחה גבוהים דיים כדי שאנשים ימשיכו לנסות,כל זה ללא רמז קלוש למה שמתחולל במוחו של אחר. מדשדשים באפילה,זה מה שכולנו,בני האנוש,עושים. זה החלק בלהיות אנושי שאני שונא יותר מכל. אולי אם היית באמת מכירה אותי כמו שחשבת היית מבינה יותר מהר שעדיף לך ללכת. בואי אני אספר משהו שלא סיפרתי לך אף פעם. באותו ערב שאת זוכרת כ"כ לטובה,אותו ערב שקראת לו פעם "פנטזיה מושלמת", כשכרכתי את זרועותיי סביבך ונישקתי אותך לא עשיתי זאת מכיוון שחשתי צורך אישי בכך,אלא מפני שידעתי שהיית זקוקה למחווה כזו ממני.היתה לי אבל תגובה אמיתית אחת-חשתי מעט רגשות אשמה שיכלתי רק לזייף את מה שהיית זקוקה לו במקום שזה יבוא מהלב,אבל תביני,אצלי מחוות כאלה לא באו מהלב מעולם. שפת הלב זו שפה שלמדתי מאוחר מכדי שתהיה טבעית בשבילי.אני חושש שתמיד אדבר את שפת הלב במבטא זר ומגושם. ואת יודעת אותה כל כך טוב,לפעמים גרמת לי לחשוב שאת המצאת אותה. הלוואי והיית יכולה ללמד אותי אותה כמו שהיא צריכה להלמד.בפשטות,בחום,באהבה. כבר מאוחר מדי בשבילי. כבר מאוחר מדי בשבילנו. אהובתי היקרה מכל, הכל אבד.ואני אשם. את היית תמיד המחצית הטובה ביותר שבי,גם אם הקלישאה הזאת נשמעת מעייפת. את לימדת אותי איך לחיות בעולם הזה למרות כל מגרעותיו. שכחתי כיצד לעשות זאת,ועלי ללמוד זאת מחדש. זה עלול לקחת קצת זמן. אל תחכי לי.
בובה, יש משהו שאני חייב להגיד לך.כבר הרבה זמן אני "חייב",אבל דחיתי את זה. לא עוד. אני חייב ללכת.לברוח. לברוח מהזמן חסר-הזמן,מהחיים חסרי-החיים,התקווה חסרת-התקווה ומהאהבה חסרת-האהבה שהעולם האכזר מיישם על כולנו. את אמרת לי פעם שאת מכירה אותי יותר טוב משאני מכיר את עצמי. אמרת ש"פענחת אותי". אל תעלבי,אבל איזה צחוק.להעלות על הדעת שאדם אחד יכול להכיר אדם אחר באמת! אפשר להתרגל זה לזה,להתביית כ"כ עד שתוכלו לומר את מילות האחר יחד איתו,אבל לעולם לא לדעת מדוע אנשים אחרים אמרו את שאמרו או עשו את שעשו. מפני שהם עצמם לא ידעו. איש אינו מבין אף אחד. לא אני אותך,לא את אותי. ועם זאת אנו חיים ביחד,ברובו של דבר בשלום,ומצליחים לבצע דברים באחוזי הצלחה גבוהים דיים כדי שאנשים ימשיכו לנסות,כל זה ללא רמז קלוש למה שמתחולל במוחו של אחר. מדשדשים באפילה,זה מה שכולנו,בני האנוש,עושים. זה החלק בלהיות אנושי שאני שונא יותר מכל. אולי אם היית באמת מכירה אותי כמו שחשבת היית מבינה יותר מהר שעדיף לך ללכת. בואי אני אספר משהו שלא סיפרתי לך אף פעם. באותו ערב שאת זוכרת כ"כ לטובה,אותו ערב שקראת לו פעם "פנטזיה מושלמת", כשכרכתי את זרועותיי סביבך ונישקתי אותך לא עשיתי זאת מכיוון שחשתי צורך אישי בכך,אלא מפני שידעתי שהיית זקוקה למחווה כזו ממני.היתה לי אבל תגובה אמיתית אחת-חשתי מעט רגשות אשמה שיכלתי רק לזייף את מה שהיית זקוקה לו במקום שזה יבוא מהלב,אבל תביני,אצלי מחוות כאלה לא באו מהלב מעולם. שפת הלב זו שפה שלמדתי מאוחר מכדי שתהיה טבעית בשבילי.אני חושש שתמיד אדבר את שפת הלב במבטא זר ומגושם. ואת יודעת אותה כל כך טוב,לפעמים גרמת לי לחשוב שאת המצאת אותה. הלוואי והיית יכולה ללמד אותי אותה כמו שהיא צריכה להלמד.בפשטות,בחום,באהבה. כבר מאוחר מדי בשבילי. כבר מאוחר מדי בשבילנו. אהובתי היקרה מכל, הכל אבד.ואני אשם. את היית תמיד המחצית הטובה ביותר שבי,גם אם הקלישאה הזאת נשמעת מעייפת. את לימדת אותי איך לחיות בעולם הזה למרות כל מגרעותיו. שכחתי כיצד לעשות זאת,ועלי ללמוד זאת מחדש. זה עלול לקחת קצת זמן. אל תחכי לי.
