אני יודעת שזה ישמע טיפשי...

[גל בת 17]

אני יודעת שזה ישמע טיפשי...

יש לי בעיה..ובשבילי היא בעיית החיים!!!!! אני לא יודעת איך לקרוא לזה אבל אני מכורה לפוצץ נקוביות בעור.. במיוחד בפנים..ולא שיש לי מה לפוצץ אבל בכל זאת אני מוצאת.. אני עומדת מול המראה ולפעמים זה גם לוקח שעות.. אני נוגעת בעור עד שיוצא כבר דם מרוב שאני מחטטת שם.. בהתחלה זה היה רק הפנים....עכשיו כבר כל הגוף.. אתם לא מתארים לעצמכם עד כמה שכיערתי את הפנים.. קודם אני עושה את זה..אני פשוט נהנת מזה.. זה הדבר הכי מהנה בעולם בשבילי..באותו רגע לא מעניין אותי כלוםםם,אני נכנסת לתוך עולם משלי.. אחרי שאני מסיימת והפרצוף שלי כבר אדום ומלא דם.. אני מתחילה לבכותתתתת,לשנוא את עצמי על איך שהעור שלי ניראה.. ולפעמים אם ניגמר לי המייקאפ כדי לטשטש את הפצעים בפנים אני לא הולכת לבה"ס מרוב הבושה והשינאה עצמית.. אבא לי כבר עומד להרוג אותי על זה שאני הורסת את הפנים.. ניהיו לי כבר חורים מרוב הצלקות.. אני מודעת לכל מה שאני עושה.. אבל ברגע שאני נעמדת מול המראה לכמה שניות אני לא זזה משם לפחות שעה.. אני כבר מזה מייואשת כי אני כבר לא עומדת בזה.. אני הורסת את כל מה שהטבע נתן לי.. וזה לא בעיה רפואית או משהו..כי אין לי בעיות עור..זה רק מה שאני עושה בעצמי.. בבקשה..מה עושים במצב כזה? איך עובדים על זה? אני לא יודעת אם זה הפורום הנכון..אבל אין לי למי לפנות.. סליחה שזה ארוך. שיהיה לכולכם שבת שלום.

 

[ברבורה לבנה]

../images/Emo140.gif גל יקרה,

קודם לכל - לא רק שסלחנו אלא אני מברכים על בואך. ההבחנה בין התמכרות לאובססיה עלתה לא אחת כאן בבית. המצב שאת מתארת, אכן מאוד לא נעים אולם זו אינה התמכרות (למרות שבמחלת ההתמכרות ישנם קווים אובססיביים של הענשה עצמית). את מתארת מצב אובססיבי של גרימת נזק עצמי, מעין החרבה מכוונת של מה "שהטבע העניק לך". את מזכירה "שינאה עצמית" כאשר מאידך במקום תמיכה מהסביבה הקרובה ונסיון להבין את מניעייך - את מקבלת איומים וכעס (מה שככל הנראה גורם להתעצמות הרצון להרוס). לעודדך, אכן יש טיפול בבעייתך, הצעתי לך לבקש מרופא המשפחה שלך להפנותך לתמיכה ויעוץ של פסיכולוג\ית. ה"הרגל" לא ייעלם כך סתם, העובדה כי את מודעת לקיומה של בעייה - היא כשלעצה צריכה לעודדך, עכשיו כל שעלייך לעשות הוא לנסות ולמצוא דרכים נכונות לפתרון. אלה יבואו מהכיוון של שיחות עם איש מקצוע שיחד איתו תלמדי להבין מהיכן מגיע הרצון להעניש את עצמך. אנחנו כאן, לתמוך, להקשיב, לעזור בכל עת ובכל זמן. שמרי על הטוב והיופי שחנן אותך הטבע, קבלי עזרה - זו אינה בושה. שיהיה רק טוב.

 

[סלינוש]

אחותי, אני מה זה מבינה...

אני גם חיה את זה... אני חושבת שזה פשוט עניין של קטע כזה של להתעסק במשהו... כלומר, אני עצבנית או משהו, אני יושבת על הפרצוף שלי והורגת אותו... וגם כשאני לא עצבנית... זה מן הרגל כזה. זה מזכיר לי כסיסת ציפורניים. מה הפיתרון? אני לא בטוחה... אני מניחה שהמודעות היא ההתחלה. ומשם בכל פעם שאת נוגעת בפנים שלך, תיזכרי שאת רוצה שישארו לך פנים ולא מסננת חורים, את יכולה גם ללכת לקוסמטיקאית שתעניק לך טיפולי פנים תחליפיים... חג שמייח!

 

[גל בת 17]

ואיך את מתמודדת עם ההרגל הזה?

 

[StarDustGirl]

גם אני, אני מודה

ברגע שאני רואה חצ'קון, מתחילים להיות לי ממש טיקים באצבעות. אני פעם אמרתי לעצמי שאני לא הולכת לפוצץ, יצאתי מהחדר. לא עברה דקה ונכנסתי שוב, עמדתי מול המראה ורצחתי את העור המסכן. יש לי כבר כמה עשרות צלקות. הן באמ תלא כל כך נוראיות, שזה כנראה למה שאני אף פעם לא הפסקתי..אבל לפעמים אני עושה לעצמי כזה נזק שפעם שיקרתי שהנגשתי בענף של עץ.

בחיים לא תיארתי לעצמי כמה זה מקל להודות בזה..וכמה זה מביך. אני אישית לא יודעת מה לעשות...כאשר אני לא עושה את זה, אני מגרדת, כאשר אני לא מגרדת, אני כוססת, כאשר אני לא כוססת..אני מתעסקת שוב בעור. מה הפיתרון? אלוהים איך אני גורמת לעצמי להרגיש חסרת ישע.. אין לי מושג, זו האמת. אולי לעבור את ההתבגרות?

הנה עוד מילה שנואה.

 

[סלינוש]

האמת..

היא שאני פשוט מתלבשת לי על הפרצוף כשבא לי.... זה פחת בהדרגה עם הזמן.... פעם הייתי עושה את זה הרבה יותר, היום פחות, אבל במקום זה אני יום יום מתעסקת בכל מה שקשור למריטת שיער עם פינצטה.. גבות, שפם, וכאלה... ומשאירה לעצמי גם, הרבה סימנים מיותרים... זה לא כל כך מפריע לי, למרות שאחרי שאני רואה את הפנים שלי מנופחות כי נגעתי בהם אני חושבת לעצמי שחבל, כי שניה לפני זה הן היו נקיות ועכשיו יישארו לי פצעים או צלקות... אבל אני לא מתמודדת עם ההרגל.. אני מתייחסת לזה כאל עוד הרגל מעצבן שלי.... אני די לוקחת את זה בפרופורציה לעומת דברים אחרים שאני מרגישה שאני צריכה להתמודד איתם. א-ב-ל, אני זו אני, ואת זו את. ואותך זה מטריד נורא כמו שאמרת. כמו שאמרתי, תנסי להיות מודעת לעצמך. בכל פעם שאת מתחילה לגעת בפנים, להזכיר לעצמך שזה לא מה שאת רוצה לעשות. אולי אפילו תערכי רישום - כמה פעמים את מצליחה לעשות את זה. וגם, כמו שאמרתי, תתייעצי עם קוסמטיקאית בנוגע לפנים, ואם תלכי באופן קבוע, אולי היא תעשה לך חיים קשים מספיק ולא תרצי לגעת בפנים... סתם, רעיונות.