אני יודעת שזה קצת טיפשי אבל...

[bad girl201]

אני יודעת שזה קצת טיפשי אבל...

למה כל כך מפריע לי שאין לי חבר? אומנם אף פעם לא הייתה לי בעיה של מראה חיצוני ודווקא מתחילים איתי בחורים, אבל זה תמיד כל כך העסיק אותי - סוגיית היש לי/אין לי חבר. ועכשיו זה מעסיק אותי במיוחד, אולי כי לחברות שלי יש ולי אין (אני הכי מפרגנת להן בעולם אבל בכל זאת זה צובט קצת ב-

) או יותר גרוע: כי לאקס שלי יש חברה (לטענתו, לפי מה שאני מכירה אותו אני ממש לא בטוחה שאפשר להאמין לו) ואני מקנאה?? נכון, אומרים שהדרך הכי טובה זה לצאת לבלות ולהכיר אבל ביננו- במועדונים אני בטח לא אמצא את אהבת חיי, מקסימום סטוץ (אם זה מה שמחפשים). היו גם איזה פעם-פעמיים שחברה שלי הכירה לי את חבר של חבר שלה והתוצאה באחת מהפעמים הייתה זוועתית: בחור ביישן שלא הסתכל עליי הרבה (ועוד דפקתי ממש הופעה באותו ערב שישי!) והתנהג בצורה אינפנטילית לחלוטין...הפעם השניה שהכירה לי הבחור פשוט לא היה נראה לי מבחינת אופי. הפואנטה היא- שאין לי חבר וזה מפריע לי, ותמיד הפריע לי כשלא היה לי חבר. מצד שני כשיש לי מישהו אני נופלת על בחורים שהם זבל בריבוע

! הדרישות שלי כבר מזמן לא בשמיים (כמו פעם שלא הייתי מוכנה להתפשר על חיצוניות) ובכל זאת- תמיד תמיד נופלת על זבל ופעם אחת אפילו אכלתי אותה בענק בגלל האופי הדפוק שלו...

כולם מדברים על האהבה, כמה שהיא יפה אבל למה נדמה לי שיעברו יובלות עד שאני ימצא בחור שהוא גם מקסים באופי וגם נראה נחמד??

 

[להבה ירוקה]

אולי יעברו יובלות, ואולי תמצאי מחר

אין כאן אפילו בדל של חוק שאפשר להיתפס אליו. לכן, העצה הכי טובה היא לעשות את המיטב מצידנו (לצאת, להיות פתוחים להכיר אנשים שונים, לנסות ולהרגיש "מאוהבים" בעולם ובחיים - כי אהבה מביאה אהבה) ולהמשיך בלי קשר, לחיות הכי טוב שאפשר גם כשלבד. ומה את חושבת? האם יש בך משהו שהיית משנה?

 

[bad girl201]

הייתי משנה בעצמי קודם כל את

העובדה שאני נטוה להיקשר די מהר (כמו שדי אופייני לבנות רבות). לא יודעת אם הייתי קוראת לעצמי נאיבית כי לחברות שלי אני מייעצת את העצות הכי טובות איך לא לעשות מעצמן סמרטוט עם הבחורים שהן יוצאות איתם אבל כשזה הגיע אליי פתאום אז אני לא מיישמת את העצות של עצמי ועושה שטויות, והאהבה עשתה אותי עיוורת פעם אחת עד כדי כך שלא רציתי לראות והעדפתי להתעלם ממה שהיה כל כך ברור והתוצאה כצפוי, היא שנפגעתי מאוד בסופו של דבר. אהבה? לפעמים אני לא ממש מאמינה שהיא קיימת.

 

[להבה ירוקה]

להיקשר ולהיתלות

את יודעת, זו נקודה חשובה מאד, ובאמת משהו - שתלוי בנו, ואנחנו יכולים לעבוד עליו. אני זוכרת שכאשר החבר זרק אותי - כל עולמי קרס וחרב עליי ואחרי שהתאוששתי החלטתי: מעכשיו אני אדאג ליצור לעצמי עולם כ"כ מקסים ותחביבים וחברים וכו' - עד כדי כך שלא ארצה להיתלות בחבר הבא, אלא לצרף אותו לעולם שלי. ובאמת, זה משהו ששיניתי. היום הבית שלי, הכלב, התחביבים, החברות - כל אלה הם משהו שלא אוותר עליו בעבור שום בלונדיני

 

[hanaaat]

שתי הסיבות הראשונות שלך

(החברות והאקס) נראות לי מספיק טובות כדי לחולל צביטה גדולה בלב, ולענות לך על השאלה.

חוץ מזה, הפוצימוצי שאת רואה אצל אנשים אחרים יכול הרבה פעמים לכסות על יחסים בעייתיים שזו רק שאלה של זמן עד שייסתיימו. את אף פעם לא יודעת מה קורה בפנים. ובקשר לבחורים, מה עם לנסות להכיר אותם במקומות שאת מרגישה בהם נוח, (לימודים, עבודה תחביבים ועוד)? האמת עלייך ועליו תצא לאור הרבה לפני ששניכם תעטו את התחפושת הרגילה ותצאו לעוד ראיון עבודה הידוע בכינויו דייט. (מצטערת, שונאת דייטים) אה, נו, ובחורים בגילך הם בד"כ חלאות. זה עובר להם פחות או יותר בגיל 28. ויש כאלה שזה לא עובר להם אף פעם.

 

[bad girl201]

אני יודעת שאת צודקת אבל

זה בכל זאת לא מנחם כ"כ לדעת שבערך בגיל 28 עובר להם כל העניין הזה...מה גם שבחורים בגיל הזה די מה שנקרא "גדולים עליי" בכמה מידות...גם נורא קשה לי לבטוח בבחורים אחרי הסיפור שהיה לי עם האקס (הוא יצא מניאק ברמות שלא מהעולם הזה) והאמת? למצוא בחור טוב שגם ימשוך אותי מבחינה חיצונית נראה לי בגדר אשליה ולא נראה לי שזה קיים במציאות (לא דורשת מלך היופי, רק שיראה נחמד).

 

[hanaaat]

זו לא אשליה

בחורים כאלה קיימים, מבטיחה. רק שבגיל 20 מדובר באמת במחט בערימה של שחת, סורי... ככל שהם מתבגרים מספרם עולה. אני חושבת שזה דוקא טוב שאת כבר יודעת מה את רוצה. זה אולי יקח זמן, אבל זה יחסוך לך הרבה טעויות כואבות נוספות, ובסוף זה ישתלם.

 

[s h i r k u s h]

מתוקה ../images/Emo24.gif

את רואה את החברות שלך עם החבר שלהן ואת למרות הפרגון קצת מקנאה וזה טבעי ולגיטמי וכל כך מוכר כי גם אצלי זה ככה. אני מצד אחד מפרגנת להן ומצד שני, כל פעם כשהן באות אליי כל כך מאושרות, מספרות בהתרגשות על כל דבר אני מנסה להתרגש איתם אבל יש לי צביטה ענקית בלב של "למה לי זה לא קורה". אבל תאמיני שזה יקרה בסופו של דבר, וזה באמת יקרה. ובנתיים נסי להנות מהלבד הזה, שיש בו למרות השלילי גם הרבה חיובי.