אני יודעת שמזמן לא כתבתי פה אבל רציתי לנצל את

[רוקרית לנצח]

אני יודעת שמזמן לא כתבתי פה אבל רציתי לנצל את

ההזדמנות. אנחנו מתכוננים בבית-ספר לטכס יום השואה שאני כמובן לוקחת בו חלק פעיל. אני מקריאה קטע מהיומן מסע שלי שערכתי במיוחד לטכס. אני אשמח אם תחוו את דעתכם על הקטע. תודה מראש, ליאת. נ.ב. אני עדיין זוכרת שאני חייבת לכם קישור לבלוג שלי עם הפוסטים עם היומן מסע שלי, פשוט לא הספקתי להעלות את כל הקטעים (עצלנות שלי), אז זה יגיע עוד מעט.

 

[חייםלוי]

../images/Emo51.gif ובשביל אלה שלא פותחים קובצי וורד הנה

הטקסט אושוויץ, איך אפשר לתאר את המקום הזה בכלל? אי-אפשר. הגענו סוף-סוף לאחד הסמלים החשובים והמרכזיים בנושא השואה וגם יחד עם זאת לאחד מהמקומות הזוועתיים ביותר על-פני האדמה. כשהתהלכתי בין הביתנים הרגשתי צמרמורות בכל הגוף. רק המחשבה שאני נמצאת על אדמת המקום המקולל הזה עושה לי רע. בסוף הגענו לביתן 27- ביתן ההתייחדות. כל אחד הקריא שם את שמות בני המשפחה שניספו אצלו בשואה.כשאני הקראתי את השמות שלי הרגשתי מוזר. רעדתי ואני חושבת שאפילו גמגמתי קצת. הבנתי שאין סיפורים על "יהודים אחרים", זה הסיפור של המשפחה שלי ושלי. הרגשתי שאני נושאת על הכתפיים שלי סיפור שלם על הכתפיים שלי שאני קשורה בו קשר דם. אני נושאת סיפור שלם של אנשים שלא הכרתי בכלל, רק שמות, אבל אנשים שהם חלק ממני. כשיצאנו מהביתן עם העיניים האדומות והטישיו, הסתכלתי על המבקרים מסביב שחלקם הגדול לא היו יהודים. ניסיתי להסתכל להם בעיניים, שיראו מזה יהודים שאיבד חלק מהמשפחה שלו בשואה, אני רציתי שהם יראו את חולצת המשלחת שלי, שיראו שאני מישראל ויראו שאני כאן בשביל להמשיך את הזיכרון.

 

[החתול מתיתיהו]

מצמרר

ממש הזדהיתי...אנחנו לא נכנסנו לביתן הזה, אלאו הקראנו את השמות במסגרת "אל מלא רחמים" שאיש העדות עשה, אחרי הטקס ממש בסוף קרוב ליער אחרי האנדרטה. גם אני רעדתי כשהקראתי...

 

[סופרמן מאוהב]

תגיד...

מה שמך?

 

[שירנות]

ואווו

מדהים!

 

[Pukipsey007]

../images/Emo24.gifתודה וחג שמח ליאת

 

[רוקרית לנצח]

תודה לכולכם על התגובות המפרגנות וחג שמח!