אני יודעת שעוד מוקדם יחסית

[אמא של עופרי וטל]

אני יודעת שעוד מוקדם יחסית

אבל - יושבת עכשיו בעבודה ושומעת גל"צ - ומדברים על מפגש בין חיילים וניצולי שואה. אני לא הייתי צריכה מפגש כזה - כל כך בתוכי הנושא הזה - אימי ניצולת שואה (כמובן גם סבתי). אימי נכה - לא נכות קשה אבל נכות. סבתי הייתה משוגעת בכל מובן המילה - וברור לחלוטין למה. אני רק שומעת את המנגינות האלו ואת הסיפורים שאני מכירה כל כך טוב - ואני לא מסוגלת להעביר תחנה אבל גם לא יכולה להפסיק לבכות. יש בי כל כך הרבה כעס לנאצים - ולא רק בגלל הרצח של ששה מיליוני אנשים - אלא גם, אם מותר לי להיות סוציומטית איך זה השפיע עלינו כעל משפחה. בילדותי כל יום שואה - חדר השינה של הורי היו סגור במשך 24 שעות - ואז אמי הייתה יוצאת ממנו כאילו כלום לא קרה. בשנים האחרונות היא מרבה לנסוע לחו"ל - כדי לא להיות בארץ ביום השואה. השנה אנחנו נוסעים כל המשפחה (הורי אחי וכל הנכדים) - לצימרים בצפון. אולי יהיה לי קצת פחות קשה השנה. אבל שהמחשבות מתחילות כבר מעכשיו - העצבות, הפחד הנוראי שמא זה יקרה שנית - ולתוך כל זה נכנסים הילדים הפרטיים שלי שאמי בגיל שלהם עוד הייתה בגטו - והבכי. הלוואי והשנה יהיה יותר קל. הלוואי והמחשבות לא יציפו כל כך ולא לתקופה ארוכה.

 

[טיפוטף]

אחד הדברים המדהימים הוא שגם מי

שחושב שהוא לא בא ממשפחה של "ניצולים" - בעצם גם הוא צאצא של ניצולים. אני תמיד חשבתי שהשואה זה משהו שקרה לאחרים, שהמשפחה שלי עלתה לארץ בזמן ושזה לא נגע בהם. ותוצאה של מה זה אם לא הדחקה והעמדת פנים שהכל בסדר? הלא סבא שלי, אביו של אבא שלי, איבד את כל משפחתו בשואה - הורים, 8 אחים ואחיות (רק אחת ניצלה ואותה הוא גילה בארץ כעבור עשרים שנה בערך), בני דודים ודודים, כולם. סבתא שלי מצד אבא שלי, עלתה לארץ ברגע האחרון וכך גם הוריה ואחיה. כל השאר - ניספו: לא היה אף אחד ברמת בני הדודים והדודים. מצד אמא שלי, אביה הספיק לעלות ארצה בזמן, אימו ברחה לאנגליה (בעלה נפטר ממחלה בגיל צעיר). בני דודים ודודים ניספו. אמא של אמי, עלתה ארצה ברגע האחרון וכך גם אחיה ואימה. את הסבתא בת ה- 90 עוד לקחו למחנה השמדה, וחלק מבני הדודים והדודים. אבל המסר שאנחנו קיבלנו כילדים, וכך גם הורי (!) - היה שהשואה לא נוגעת לנו. הסבים והסבתות שלי הדחיקו את כל העניין, הודו למזלם הטוב ולא דיברו על העניין אי פעם. הפעם הראשונה שקלטתי את היקף הנגיעה ה"משפחתית" שלי, היא כשנתקלתי באתר של יד ושם, שם אפשר להיכנס לרשימת הנספים, וכשנכנסתי לפי שם משפחה ומקום מגורים, גיליתי כל כך הרבה קרובי משפחה... אבל כמו שאומרים, הכל יחסי, ואם אנשים שאיבדו הורים, בני זוג וילדים הדחיקו את האובדן שלהם ולא שיתפו את משפחתם בזוועה, אז אולי מי שהאובדן האישי שלו היה יחסית מרוחק לא קיבל בכלל לגיטימציה לדבר על זה? עם השנים ובפרט לאחר שנולדו הילדים הנושא הופך ליותר ויותר משמעותי אצלי. אחת מאבני הדרך המשמעותיות היה הסרט "החיים היפים" של בניני. אני חושבת עליו לעיתים מאוד קרובות.

 

[עמית@]

אוף, כתבתי ונמחק.

דרך הטראומה הספציפית שלכם את יכולה להתחיל לנסות לדמיין את הטראומה האיומה שחווה העולם, אחרת זה פשוט לא נתפס. מאז שנעשיתי אם יום השואה קשה לי במיוחד, וכל שבריר מידע שאי פעם קראתי וקלטתי (וקראתי המון, זו היתה אובססיה רצינית בילדותי) עולה וצף ומשתלט עלי, לפעמים ללא נשוא. אני מקווה שהשנה תצליחו להקל במקצת על אמך, היא בוודאי לא זקוקה ליום מיוחד שיזכיר לה מה עבר עליה.

 

[odeia]

כל זמן שגרתי בקבוץ דאגתי לא להשאיר

את אמא שלי לבד. היא אף פעם לא יכלה לראות את השידורים על השואה. אבי הראה שלו זה לא מזיז. כל משפחת אבי הושמדה בשואה, לא מזמן גילינו איזה קרובים מאוד רחוקים שלו בארה"ב אבל לא מצליחים לאתר אותם. ממשפחת אימי הקרובה אביה הושמד. לגבי שאר המשפחה שלה, אין לי הרבה אינפורמציה. רק יודעת שהם עברו תלאות קשות.

 

[משוש30]

השואה תמיד גורמת לי לחשוב על

הדברים דווקא מנקודת המבט האחרת. זו של אלו שידעו ולא עשו כלום. והשאלה המפחידה באמת היא האם אני הייתי עושה? האם אנחנו כעם היינו עושים? האם למדנו משהו מעבר להגנה העצמית שלנו? האם "לעולם לא עוד" תקף רק ליהודים? האם יש לנו באמת אחריות גם לאנשים אחרים? האם אנחנו מסוגלים לצאת מהבועה הקטנה שלנו מהעולם הבורגני הקטן שלנו מהמשפחה החמה שלנו לקור שם בחוץ למלחמות אבודות או כאלו הנראות אבודות? ואני חוששת מאד שלא. וזה תמיד תמיד מעציב אותי. גם שאלות כמו האם הייתי מצליחה לשמור על צלם אנוש אם הייתי חיה באותה תקופה במחנות וגם שם התשובה היא כנראה שלא. בקיצור תמיד מחשבות עגומות על טבע האדם ועל עצמי. אני יודעת שזה מאד שונה מהחוויה הכל כך אישית שאת מתארת אבל חשבתי בכל זאת לכתוב את זה

 

[משוש30]

השואה תמיד גורמת לי להסתכל על

הדברים דווקא מנקודת המבט האחרת. זו של אלו שידעו ולא עשו כלום. והשאלה המפחידה באמת היא האם אני הייתי עושה? האם אנחנו כעם היינו עושים? האם למדנו משהו מעבר להגנה העצמית שלנו? האם "לעולם לא עוד" תקף רק ליהודים? האם יש לנו באמת אחריות גם לאנשים אחרים? האם אנחנו מסוגלים לצאת מהבועה הקטנה שלנו מהעולם הבורגני הקטן שלנו מהמשפחה החמה שלנו לקור שם בחוץ למלחמות אבודות או כאלו הנראות אבודות? ואני חוששת מאד שלא. וזה תמיד תמיד מעציב אותי. גם שאלות כמו האם הייתי מצליחה לשמור על צלם אנוש אם הייתי חיה באותה תקופה במחנות וגם שם התשובה היא כנראה שלא. בקיצור תמיד מחשבות עגומות על טבע האדם ועל עצמי. אני יודעת שזה מאד שונה מהחוויה הכל כך אישית שאת מתארת אבל חשבתי בכל זאת לכתוב את זה

 

[משוש30]

סליחה על הכפילות ה../images/Emo43.gifהתעלל בי

 

[יעל מטיילת]

גם אצלי זה מתחיל עכשיו

ובגלל הלל - כנראה שהשנה תהיה קשה מתמיד. בילדותי פיתחתי אובססיית שואה ועכשיו ביום השואה אני פשוט חיה ספרים (גם אני דור שני, אבל חוץ מעל הרעב אבא שלי לא מדבר על כלום, כנראה כי היה צעיר מדי). גם אני מהחרדים שמא זה יקרה שנית. זה בלתי נשלט הפחד הזה. אני חושבת שזאת חלק מהסבה שהמחשבה על מגורים במדינה אחרת מעוררת בי התנגדות עזה כל-כך. מצטרפת אלייך בתפילה לשנה קלה יותר.

 

[yaelia]

המשפחה של אמא שלי

כולם ניצולי שואה (חוץ מאבא שלה ואחות אחת שלא ניצלו). גדלנו בבית שהמלחמה היא חלק ממנו. המשפחה של אמא שלי היא משפחה חזקה וכנראה מאוד בריאה בתפיסה הקיומית. אף פעם לא הסתירו מאיתנו אינפורמציה (אבל לא חשו צורך לספר לנו סיפורי אימה כילדים). אמא שלי אומרת שהיא לא זוכרת כמעט כלום אבל ככל שהיא מזדקנת אני יודעת שהיא זוכרת ועם הזמן שעובר נהיה לה קשה יותר. למען האמת, אני לא מאמינה ששואה כפי שקרתה ליהדות אירופה יכולה לקרות שוב. השמדה שיטתית מסוגים שונים התרחשה ומתרחשת גם מתחת לאפנו, עוולות לעמים שונים לרוב, גם אנחנו לא חפים. באשר למה שמשה אמרה, ברור שאדם קרוב אצל עצמו, אבל אני חושבת שאנחנו יכולות להיות טובות בקטנה. בסביבה הקרובה שלנו. כן להישאר עם אצבע ביקורתית על הדופק. כלפי עצמנו אבל גם כלפי העולם שבו אנחנו חיות. המלחמה ההיא היא חלק מהחיים שלי אם אני רוצה בזה או לא. היא תהיה גם חלק מהחיים של הילד שלי, כי חשוב לדעת. חשוב לזכור וחשוב לא להתכחש או להתעלם. חשוב גם ללמוד ולהיות אדם טוב יותר. בשנה שעברה כתבתי משהו ביום השואה, אני לא זוכרת אם זה היה בפורום הזה או בפורום הריון ולידה. איך מוצאים משהו כזה?

 

[אמברון]

המציאות דווקא מוכיחה ששואה

ממשיכה להתקיים בעולם. ראי סיפור השואה הארמנית למשל. ומה עשה העולם...?

 

[עמית@]

גם היום, מה קורה בקוריאה?

 

[yaelia]

הוא שאמרתי

השמדה שיטתית. תסלחי לי שאני עושה הבדל 'ממלכתי' בין 'ג'נוסייד' ובין 'שואה'. אני חושבת שההבדל הוא בתכנון ובצורה שבה נעשו הדברים. ללא ספק הרבה עמים למדו מהנאצים איך לעשות את זה בהצלחה.

 

[משוש30]

רק השואה הארמנית הייתה לפני

השואה היהודית (1915). אבל לא חסרות דוגמאות כמו רואנדה. בכלל אפריקה זה מקום זנוח לחלוטין שמערב לא מרגיש צורך אמיתי להתערב בו. מבחינה כלכלית אפילו רצוי למערב שאפריקה תמשיך לספק ידים עובדות בזול ותמשיך לשמש כמזבלת המערב.בסופו של דבר אנחנו יודעים לדאוג רק לאנשים כמונו. עם תרבות כמו שלנו, עם ערכים כמו שלנו וגם זה הולך ומצטמצם מבחינת פעילות אמיתית ומסתיים אי שם בחברים הקרובים ובמשפחה.

 

[אמברון]

../images/Emo163.gif התכוונתי לרואנדה

לשואה הארמנים עדין ממשיכים להתכחש במקומות מסויימים.

 

[אמא של עופרי וטל]

יש הטוענים שהשמדת העם הכי גדולה

שנעשתה אי פעם - היא האבורג'ינלים באוסטרליה.

 

[משוש30]

את מתכוונת לדוגמא לישראל שמקריבה

את לימוד השואה הארמנית בבתי ספר לטובת יחסים חמים עם תורכיה?

 

[גורבי]

../images/Emo45.gif

 

[אמברון]

../images/Emo45.gif

וגם סירובה של טורקיה למינוי קונסול ישראלי בתחומה (פרופ' ידוע מאוניברסיטת ת"א), שטען שהשואה הארמנית התרחשה (ואף מעבר לזה)

 

[אמא של א וגם של ר]

אמי ניצולת שואה, אבל כנראה שונה

מאוד מרוב ניצולי השואה, שמתקשים להתמודד עם הזוועות שעברו (ובצדק!!!) וגם אם בנו לעצמם חיים, סגרו את הזוועות עמוק בפנים ולא מסוגלים לדבר. מאז שאני זוכרת את עצמי (גיל 4-5?) אני שומעת ומכירה את סיפורי השואה של אמי. לא בהקשר טראומתי - וכאן המקום לציין שאמי היתה אשת חינוך וככל הנראה ידעה להתאים את "התכנים" לשומע (במקרה זה אני) ע"פ גילו ורמת ידיעותיו. אני תמיד הייתי מרותקת לסיפורים הללו, למרות שהיו עצובים וקשים. היום אני מבינה שהסיפורים הללו גם היו באיזשהו מקום קצה קצהו של חוט מידע לגבי סבי וסבתי שמעולם לא הכרתי. אמי הוזמנה בכל יום שואה לבתי ספר כדי לספר את סיפורה - החיים בזמן המלחמה, השהות באושוויץ, איבוד הורים ואח... - והתלמידים תמיד ישבו מרותקים. כמו כן, היא תועדה פעמיים על קלטות ביד ושם ובפרוייקט של שפילברג. אני חושבת שהיכולת שלה להעביר חלקיק ממה שהתרחש ולא להותיר בשומע טראומה הוא הסגירה של מה שהתרחש - היא תמיד מספרת על העליה שלה לארץ, הקמת המדינה והקמת המשפחה הפרטית שלה. ברגעים כאלה אני גאה בה

 

[אמא של א וגם של ר]

ולעומת זאת, הדוד שלי היה מאושפז../images/Emo7.gif

בכל יום שואה, היה נזקק לזריקות הרגעה ולקח כמה ימים עד שהיה מתאושש