poseidon111
Active member
אני יושב בחדר העבודה שלי, ומסביב אני שומע
פטישים עובדים במרץ בכדי להקים סוכה מפה וסוכה משם. אני שומע אנשים ששואלים איפה הסכך ואיפה העמוד התומך.
אנשים מתכוננים לחג. לי עצוב.
עצוב לי להיזכר בימים עברו, בהם הייתי ילד וביחד עם ילדים אחרים ב"שכונה" היינו מקימים סוכה מידי שנה. זה היה אמנם בזמנים בהם הכל היה חול וחול,
והאנשים התנייעו עם חמור ועגלה, אך אני זוכר את התחושה של "להתכונן לחג". זה היה מתחיל זמן רב לפני. היתה חלוקת עבודה. חלק מהילדים היה אחראי על איתור הכלונסאות
ותקיעתן באדמה. חלק אחר היה אחראי על איסוף הסכך. הבנות היו אחראיות על הקישוטים בפנים. היתה הרגשה של חג משותף. היתה התרגשות לפני החג.
כנ'ל בפסח. כל המשפחה המורחבת היתה נפגשת. על השולחן היו מאכלי פסח המסורתיים. היינו קוראים בהגדה. לא את כולה, אך חלקים נבחרים.
אלו היו ימים בהם חגגנו את החג. התכוננו לקראתו והתרגשנו במהלכו.
והיום?
היום אני יודע על החג רק יומיים לפני, כי בני נמצא שוב בחופש. הוא מספר לי.
אז נכון שיש ארוחה חגיגית בפסח וראש השנה, אך ארוחה כזו ניתן לעשות בכל יום של השנה. כל המאפיינים של החג, כבר לא שם. היום זה כמו מסיבת קוקטייל עם ארוחה
טובה בסופה. שום דבר לא נשאר מהמסורת.
ואתם יודעים מה כואב לי במיוחד? לא עבורי, אלא עבור בני שלא זכה לחוות את האווירה הזו, את החגיגיות, כי יש לו אבא חרא. אבא ששכח את המסורת, אבא שזנח את שורשיו.
אז יש לו מחשב ויש לו אייפון ויש לו טיזי ויש לו ניבי.
אבל אין לו חג כהלכתו.
פטישים עובדים במרץ בכדי להקים סוכה מפה וסוכה משם. אני שומע אנשים ששואלים איפה הסכך ואיפה העמוד התומך.
אנשים מתכוננים לחג. לי עצוב.
עצוב לי להיזכר בימים עברו, בהם הייתי ילד וביחד עם ילדים אחרים ב"שכונה" היינו מקימים סוכה מידי שנה. זה היה אמנם בזמנים בהם הכל היה חול וחול,
והאנשים התנייעו עם חמור ועגלה, אך אני זוכר את התחושה של "להתכונן לחג". זה היה מתחיל זמן רב לפני. היתה חלוקת עבודה. חלק מהילדים היה אחראי על איתור הכלונסאות
ותקיעתן באדמה. חלק אחר היה אחראי על איסוף הסכך. הבנות היו אחראיות על הקישוטים בפנים. היתה הרגשה של חג משותף. היתה התרגשות לפני החג.
כנ'ל בפסח. כל המשפחה המורחבת היתה נפגשת. על השולחן היו מאכלי פסח המסורתיים. היינו קוראים בהגדה. לא את כולה, אך חלקים נבחרים.
אלו היו ימים בהם חגגנו את החג. התכוננו לקראתו והתרגשנו במהלכו.
והיום?
היום אני יודע על החג רק יומיים לפני, כי בני נמצא שוב בחופש. הוא מספר לי.
אז נכון שיש ארוחה חגיגית בפסח וראש השנה, אך ארוחה כזו ניתן לעשות בכל יום של השנה. כל המאפיינים של החג, כבר לא שם. היום זה כמו מסיבת קוקטייל עם ארוחה
טובה בסופה. שום דבר לא נשאר מהמסורת.
ואתם יודעים מה כואב לי במיוחד? לא עבורי, אלא עבור בני שלא זכה לחוות את האווירה הזו, את החגיגיות, כי יש לו אבא חרא. אבא ששכח את המסורת, אבא שזנח את שורשיו.
אז יש לו מחשב ויש לו אייפון ויש לו טיזי ויש לו ניבי.
אבל אין לו חג כהלכתו.
