אני כבר כל כך התרגלתי....(חפירה קלה)
כל החיים (עד עכשיו) הייתי בודד\לבד. אז נכון אני מוקף במשפחה ואני מוקף באנשים בעבודה אבל בת'כלס אני לבד. אפילו שיש לי 200+ "חברים" בפייסבוק כמעט אף אחד\אחת שם לא מדברים איתי.ביסודי ובתיכון עברתי נידוי והתעללות חברתית זה התחיל מכיתה ה' ונמשך עד סוף כיתה י"ב. לא הבנתי למה מתנהגים אליי ככה או "מה עשיתי להם?" אבל הבנתי שאני "חלש" וש"ילדים הם עם אכזר" ושזה המצב..."לא יכולתי לעשות עם זה כלום" (כמו שאומר השיר...). אני די בטוח שזה מה שגרם לי להתרחק מבני גילי אז כי לא האמנתי שמישהו באמת ירצה או רוצה להיות חבר\ה של מישהו שכל הזמן צוחקים עליו ושאפילו מכות לא מסוגל להחזיר.בצבא קיבלתי "פיצוי" על כל "שנות הסבל" שלי. כל היחידה ששרתתי בה הכירה אותי ותמיד באו "לחפש אותי" ולהתייעץ איתי ולדבר איתי. נתנו לי הרגשה שאני יכול להיות החבר הכי טוב בעולם ושסומכים עליי ושאני מעניק ביטחון לכל מי שנמצא איתי (בלי שום קשר לזה ששרתתי בתפקיד פיקודי). למרות הכל עדיין הרגשתי בודד. בימי שישי אף אחד לא התקשר להזמין אותי לצאת (ואני לא התקשרתי כי לא רציתי "להדחף"), אף חיילת לא ראתה בי פוטנציאל לזוגיות אלא תמיד "הזה שתמיד נמצא שם להקשיב" ועם כל כמה שהרגשתי טוב עם זה שאני יכול להיות "חברותי" עדיין...הרגשתי בודד. אחרי הצבא הקשר עם היחידה שלי התרופף והתנתק במשך הזמן ובעבודות שעבדתי ועד היום בעצם...כולם רק "חברים לעבודה".אין אף אחד\אחת שאני יכול להגיד שהם חברי אמת. אחד הדברים הכואבים לי ביותר זה שאין לי עם מי לחלוק את המחשבות שלי ואף פעם לא קרה שישבתי סתם עם חבר טוב ואכלנו פיצה או דיברנו על אה ודא.
פעם הייתי מרחם על עצמי המון...הייתי מסוגל לשבת שעות ולבכות על החיים שלי שכבר "נגמרו" עוד לפני שהתחילו. הייתי משחזר לעצמי בראש מקרים שקרו לי בתיכון, משפטים מעליבים שאנשים אמרו לי, מילות גנאי...וככה היו עוברים הימים בבדידות, בבכי,מחשבות חצי אובדניות...
באיזה שהוא שלב ועד היום הכל כאילו נעלם\נמחק. כבר לא מעניין אותי מה עברתי בתיכון וגם אם אני רוצה לבכות בגלל זה אני לא מסוגל כי זה לא מזיז לי. אני מרוכז בעצמי,אני מרוכז בלעשות דברים בשביל לפתח את עצמי,אני במרכז והעולם מסביבי. אני לא יודע מאיפה קיבלתי ביטחון עצמי והרגשה של "אף אחד לא יכול עליי" אבל זה מה שקורה היום ואני חושב לעצמי שאולי "ניסיון החיים המר" שלי הביא אותי לקיצוניות השניה של כל מה שאף פעם לא הייתי.
למרות כל זאת אני בודד ואני מרגיש לבד. (מבחינת מערכות יחסים עדיין יש בי איזה ספק שמנקר ש"אני לא מאמין" שמישהי תרצה\להיות איתי.)
בשביל אהבה - אפשר להכנס לאתר הכרויות...אבל איפה מוצאים חברים אמיתיים?
כל החיים (עד עכשיו) הייתי בודד\לבד. אז נכון אני מוקף במשפחה ואני מוקף באנשים בעבודה אבל בת'כלס אני לבד. אפילו שיש לי 200+ "חברים" בפייסבוק כמעט אף אחד\אחת שם לא מדברים איתי.ביסודי ובתיכון עברתי נידוי והתעללות חברתית זה התחיל מכיתה ה' ונמשך עד סוף כיתה י"ב. לא הבנתי למה מתנהגים אליי ככה או "מה עשיתי להם?" אבל הבנתי שאני "חלש" וש"ילדים הם עם אכזר" ושזה המצב..."לא יכולתי לעשות עם זה כלום" (כמו שאומר השיר...). אני די בטוח שזה מה שגרם לי להתרחק מבני גילי אז כי לא האמנתי שמישהו באמת ירצה או רוצה להיות חבר\ה של מישהו שכל הזמן צוחקים עליו ושאפילו מכות לא מסוגל להחזיר.בצבא קיבלתי "פיצוי" על כל "שנות הסבל" שלי. כל היחידה ששרתתי בה הכירה אותי ותמיד באו "לחפש אותי" ולהתייעץ איתי ולדבר איתי. נתנו לי הרגשה שאני יכול להיות החבר הכי טוב בעולם ושסומכים עליי ושאני מעניק ביטחון לכל מי שנמצא איתי (בלי שום קשר לזה ששרתתי בתפקיד פיקודי). למרות הכל עדיין הרגשתי בודד. בימי שישי אף אחד לא התקשר להזמין אותי לצאת (ואני לא התקשרתי כי לא רציתי "להדחף"), אף חיילת לא ראתה בי פוטנציאל לזוגיות אלא תמיד "הזה שתמיד נמצא שם להקשיב" ועם כל כמה שהרגשתי טוב עם זה שאני יכול להיות "חברותי" עדיין...הרגשתי בודד. אחרי הצבא הקשר עם היחידה שלי התרופף והתנתק במשך הזמן ובעבודות שעבדתי ועד היום בעצם...כולם רק "חברים לעבודה".אין אף אחד\אחת שאני יכול להגיד שהם חברי אמת. אחד הדברים הכואבים לי ביותר זה שאין לי עם מי לחלוק את המחשבות שלי ואף פעם לא קרה שישבתי סתם עם חבר טוב ואכלנו פיצה או דיברנו על אה ודא.
פעם הייתי מרחם על עצמי המון...הייתי מסוגל לשבת שעות ולבכות על החיים שלי שכבר "נגמרו" עוד לפני שהתחילו. הייתי משחזר לעצמי בראש מקרים שקרו לי בתיכון, משפטים מעליבים שאנשים אמרו לי, מילות גנאי...וככה היו עוברים הימים בבדידות, בבכי,מחשבות חצי אובדניות...
באיזה שהוא שלב ועד היום הכל כאילו נעלם\נמחק. כבר לא מעניין אותי מה עברתי בתיכון וגם אם אני רוצה לבכות בגלל זה אני לא מסוגל כי זה לא מזיז לי. אני מרוכז בעצמי,אני מרוכז בלעשות דברים בשביל לפתח את עצמי,אני במרכז והעולם מסביבי. אני לא יודע מאיפה קיבלתי ביטחון עצמי והרגשה של "אף אחד לא יכול עליי" אבל זה מה שקורה היום ואני חושב לעצמי שאולי "ניסיון החיים המר" שלי הביא אותי לקיצוניות השניה של כל מה שאף פעם לא הייתי.
למרות כל זאת אני בודד ואני מרגיש לבד. (מבחינת מערכות יחסים עדיין יש בי איזה ספק שמנקר ש"אני לא מאמין" שמישהי תרצה\להיות איתי.)
בשביל אהבה - אפשר להכנס לאתר הכרויות...אבל איפה מוצאים חברים אמיתיים?
