אני כל כך מדוכאת בימים הללו ../images/Emo10.gif
בגלל שזו התקופה שבה הבת שלי נפטרה, ואני כל הזמן עוברת תאריכים שמזכירים לי כל מיני דברים. אני פתאום חזרתי לזה כל כך. כבר הייתי אופטימית, ובטוחה שההריון הזה יגמר אחרת, ופתאום אני שוב כל כך חוששת, ולמרות שאני לא רוצה לומר את זה לעצמי - חושבת כל הזמן שאולי זה יחזור על עצמו, ומה ארגיש ומה אעשה. אני יודעת שזו טעות לחשוב את כל המחשבות הללו, אבל אני לא מצליחה לגרש אותן. אני גם לא רוצה לשתף אחרים מהמשפחה, כי אני לא רוצה לעורר את הכאב גם אצלם. אוף, אני כל כך עצובה
יש לי מליון דברים לעשות, ואני לא עושה כלום. בגלל שהייתי בשמירה כמה ימים, יש לי עבודות להשלים בבית ובעבודה, ואני סתם יושבת שעות במחשב, ועושה את הדברים הכי לא פרודוקטיביים שרק אפשר. גולשת באתרים שאפילו לא מענינים אותי. הכל כדי להעביר את הזמן בבטלה. אני כל הזמן משחזרת את השבת שבה היא נפטרה. לאו דווקא הרגעים של הידיעה שהיא ללא דופק, אלא כל מיני רגעים קטנים, למשל - אני זוכרת איך הלכנו לבית החולים. אני לבשתי שמלה לבנה, והייתי כל כך מאושרת ושמחה, שאני עומדת לפגוש אותה. הייתי כזו מתרוננת למרות הכאבים הקשים (נבדקתי תוך שעה מתחילת הצירים, והייתי עם פתיחה של 9). כזו נפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. כזו נאיביות מטופשת. אני כועסת על עצמי, בכעס שאני יודעת שהוא לא מוצדק, איך יכולתי להיות כזו שמחה ומרגישה טפשה, אפילו שלא יכלתי לדעת שזה ייגמר כך. אני חושבת על זה שהכנתי אוכל לשבת (אנחנו דתיים, ואני מכינה כמובן את האוכל לכל הסעודות מראש), ובסוף לא אכלנו אותו, ואני מתחילה לבכות. שוב - כל כך טיפשי, אני אפילו לא יודעת להגדיר לעצמי, למה דווקא הפרט הזה גורם לי לבכות. וגם עכשיו אני בוכה וכועסת על עצמי, שכבר עברהשנה, וכבר התגברתי על האבל, ושמחתי בהריון הזה, ופתאום אני שוב נזרקת אחורה לתוך הכאב הגדול הזה
.
בגלל שזו התקופה שבה הבת שלי נפטרה, ואני כל הזמן עוברת תאריכים שמזכירים לי כל מיני דברים. אני פתאום חזרתי לזה כל כך. כבר הייתי אופטימית, ובטוחה שההריון הזה יגמר אחרת, ופתאום אני שוב כל כך חוששת, ולמרות שאני לא רוצה לומר את זה לעצמי - חושבת כל הזמן שאולי זה יחזור על עצמו, ומה ארגיש ומה אעשה. אני יודעת שזו טעות לחשוב את כל המחשבות הללו, אבל אני לא מצליחה לגרש אותן. אני גם לא רוצה לשתף אחרים מהמשפחה, כי אני לא רוצה לעורר את הכאב גם אצלם. אוף, אני כל כך עצובה