אני כל פעם נענש מחדש
הי אני טל אני בן 25 ופעם ראשונה מבקר כאן בפורום. העיניין הוא כזה כל החיים שלי הייתי בודד ואני מניח שמגיע לי כלומר זה לא שאני לא מנסה זה פשוט כל הזמן מתחרפן לי לצערי. ואני אתחיל בזה שקמתי בגיל 25 והחלטתי לעשות שינוי בחיים לצאת ממסגרת הקבע שחנקה אותי וגרמה לי לרצות למות כל יום אל מסגרת האזרחות והלימודים מתוך בחירה אישית לתת למוח שלי להתפתח במקום להיתנוון. כרגע אני משוחרר איזה חודשיים ומנסה בכל כוחי ללמוד לשפר ציונים ועוד כדי להיתקבל ללימודי הנדסה במכללת אורט בראודה כרמיאל. בתור חלק מהשינוי גם ירדתי המון במשקל והתחלתי לנסות לקבל את עצמי ואני בהליכים. ונמשיך מכאן...בדצמבר 2003 ניכנסתי לבית החם של משפחת הפורום השכן שמנות ויפות. אני חייב לציין כי מצאתי שם בית חם אנשים מקסימים שלכולם אני רציתי לגרום רק טוב. אבל בטיפשותי לקחתי את ההיערות הבונות שלהם לגבי זה שאני ניראה טוב והיתחלתי להחשיב את עצמי קצת מעבר למה שמגיע לי וברצון שלי לגרום לכולם וכולן להיות מאושרים פגעתי בטעות באנשים שפתחו לי את זרועותיהם . ובחרתי להיתנתק קצת מהם רק להאזין כי באמת שאנשים נפגעו וזה עשה לי רע על הלב עכשיו אנשים שם פשוט די מתעלמים ממני או עונים לי בתשובות סתמיות כאלו חסרות תוכן לצאת ידי חובה כי אני ורק אני בטיפשותי גרתי לאנשים שם לתעב אותי למרות שרק רציתי לעשות טוב אבל לא יצא לי כמו תמיד. מכאן והלאה אני חזרתי למחשבות העבר על שמסבירות לי למה אני לבד למה אני לא מצליח לפתח קשר רומנטי למה הביטחון העצמי שלי נמוך למה אין לי בכלל חברים אמתיים (כלומר לא וירטואליים) למה לעזאזל אני שונה מקולל כזה ולמה הכל מתפורר לי תמיד בידיים. מכאן והלאה התחילו לשוב אלי המחשבות שממש הדחקתי לפינה הכי מרוחקת במוח על היתאבדות אני יודע שזה לא פיתרון ודי אידיוטי אבל עצם העובדה שזה חזר אלי מתחילה להדאיג אותי בנוסף לכל השאר......אני רק רוצה לדבר אל תרגישו מחוייבים לענות לפעמים אני רק רוצה לדבר
הי אני טל אני בן 25 ופעם ראשונה מבקר כאן בפורום. העיניין הוא כזה כל החיים שלי הייתי בודד ואני מניח שמגיע לי כלומר זה לא שאני לא מנסה זה פשוט כל הזמן מתחרפן לי לצערי. ואני אתחיל בזה שקמתי בגיל 25 והחלטתי לעשות שינוי בחיים לצאת ממסגרת הקבע שחנקה אותי וגרמה לי לרצות למות כל יום אל מסגרת האזרחות והלימודים מתוך בחירה אישית לתת למוח שלי להתפתח במקום להיתנוון. כרגע אני משוחרר איזה חודשיים ומנסה בכל כוחי ללמוד לשפר ציונים ועוד כדי להיתקבל ללימודי הנדסה במכללת אורט בראודה כרמיאל. בתור חלק מהשינוי גם ירדתי המון במשקל והתחלתי לנסות לקבל את עצמי ואני בהליכים. ונמשיך מכאן...בדצמבר 2003 ניכנסתי לבית החם של משפחת הפורום השכן שמנות ויפות. אני חייב לציין כי מצאתי שם בית חם אנשים מקסימים שלכולם אני רציתי לגרום רק טוב. אבל בטיפשותי לקחתי את ההיערות הבונות שלהם לגבי זה שאני ניראה טוב והיתחלתי להחשיב את עצמי קצת מעבר למה שמגיע לי וברצון שלי לגרום לכולם וכולן להיות מאושרים פגעתי בטעות באנשים שפתחו לי את זרועותיהם . ובחרתי להיתנתק קצת מהם רק להאזין כי באמת שאנשים נפגעו וזה עשה לי רע על הלב עכשיו אנשים שם פשוט די מתעלמים ממני או עונים לי בתשובות סתמיות כאלו חסרות תוכן לצאת ידי חובה כי אני ורק אני בטיפשותי גרתי לאנשים שם לתעב אותי למרות שרק רציתי לעשות טוב אבל לא יצא לי כמו תמיד. מכאן והלאה אני חזרתי למחשבות העבר על שמסבירות לי למה אני לבד למה אני לא מצליח לפתח קשר רומנטי למה הביטחון העצמי שלי נמוך למה אין לי בכלל חברים אמתיים (כלומר לא וירטואליים) למה לעזאזל אני שונה מקולל כזה ולמה הכל מתפורר לי תמיד בידיים. מכאן והלאה התחילו לשוב אלי המחשבות שממש הדחקתי לפינה הכי מרוחקת במוח על היתאבדות אני יודע שזה לא פיתרון ודי אידיוטי אבל עצם העובדה שזה חזר אלי מתחילה להדאיג אותי בנוסף לכל השאר......אני רק רוצה לדבר אל תרגישו מחוייבים לענות לפעמים אני רק רוצה לדבר
