Yael Floyd
New member
אני לא אגמר
"אני בנוי חזק. אני לא אגמר לעולם." אני זוכרת ילד קטן. היה לו שיער מסודר מאוד וחולצה עם ציור של צבי הנינג'ה. הוא אהב אותי מאוד. אני עדיין לא הבנתי מה זה, בפשטות, לרצות לתת את כולי. רציתי רק לרוץ ולקחת ולטרוף את הכל. אבל הוא עם כל הסדר והנימוס שלו רצה לתת. גם שנים אחר כך. ולא הסכמתי. ובעטתי. וצעקתי. ומאז הוא לא רצה. "אני אחליף צורות ואתגלה בכם תמיד. להחיות את דמיונכם המחיה וממית. ואינני אובד ואינני חולף. ורק עייף לעתים, מאוד עייף." והחלפתי צורות מאז, והייתי רוצה להתגלות בפנייך ולהחיות את המבט העצור של אותו ילד מסודר מאוד. אני לא נעלמת. אני רק עייפה. והשיר הזה שתמיד נשאר בראש, למרות שהספרייה שלי מאובקת כבר כל כך הרבה זמן. (היית מאמין?) אבל הוא הפסיק לרצות. ואני שמפסיקה במהירות גדולה בגילוי סימן ראשון של חסימה, צריכה להבין. הרי הוא לפחות ניסה או המתין בשקט, ואני רק מרימה ידיים. ולפעמים זה רק בראש. "הו, לו רק יכולתי לנוח מעט מעצמי. לברוח מנוכחותו האינסופית של קיומי..." הלוואי, אבל אי אפשר. הזמן נשרף, ממש בוער לי בין הידיים ואני לא מוכנה להכוות יותר, לא מוכנה לאחוז אותו בשתי ידיים. תמיד מגיעים הרגעים האלו שאני מחכה להם כל כך הרבה זמן, והנה אני לא יודעת מה לעשות איתם. אולי אני טובה רק בציפייה, בלחכות. אין לי מושג מה עושים בזמן אמת, כשצריך להתחיל, כשצריך לנחש. (והם יגידו שאני דווקא כן יודעת, וגם כשאני לא יודעת אני עושה בכאילו שאני יודעת, אבל זה בכלל לא מנחם. ואולי להיפך.) וזה קצת קשה לחיות לאחרונה, כשהכל צף. הרי דברים לא אמורים לצוף, מה שדובר כבר דובר, ומה שלא צריך להתפורר בפנים. וכל הרעל לא צריך לצאת אלא להכנס מלכתחילה, ואי אפשר להמנע מהעולם. "אז לא לצפות מאף אחד, זה הרי הפתרון הכי סביר. אף פעם אי אפשר לנחש." "לא, פשוט תסמכי על אנשים. אבל גם תהיי זהירה. אבל גם תאמיני. אבל לא בכל אחד." "אז במי כן?" "במי שאין סיבה לחשוד בו." "אני בנוי חזק. אני לא אגמר לעולם...." ומה אם בא לי להגמר לקצת...? (יעקב אורלנד)
"אני בנוי חזק. אני לא אגמר לעולם." אני זוכרת ילד קטן. היה לו שיער מסודר מאוד וחולצה עם ציור של צבי הנינג'ה. הוא אהב אותי מאוד. אני עדיין לא הבנתי מה זה, בפשטות, לרצות לתת את כולי. רציתי רק לרוץ ולקחת ולטרוף את הכל. אבל הוא עם כל הסדר והנימוס שלו רצה לתת. גם שנים אחר כך. ולא הסכמתי. ובעטתי. וצעקתי. ומאז הוא לא רצה. "אני אחליף צורות ואתגלה בכם תמיד. להחיות את דמיונכם המחיה וממית. ואינני אובד ואינני חולף. ורק עייף לעתים, מאוד עייף." והחלפתי צורות מאז, והייתי רוצה להתגלות בפנייך ולהחיות את המבט העצור של אותו ילד מסודר מאוד. אני לא נעלמת. אני רק עייפה. והשיר הזה שתמיד נשאר בראש, למרות שהספרייה שלי מאובקת כבר כל כך הרבה זמן. (היית מאמין?) אבל הוא הפסיק לרצות. ואני שמפסיקה במהירות גדולה בגילוי סימן ראשון של חסימה, צריכה להבין. הרי הוא לפחות ניסה או המתין בשקט, ואני רק מרימה ידיים. ולפעמים זה רק בראש. "הו, לו רק יכולתי לנוח מעט מעצמי. לברוח מנוכחותו האינסופית של קיומי..." הלוואי, אבל אי אפשר. הזמן נשרף, ממש בוער לי בין הידיים ואני לא מוכנה להכוות יותר, לא מוכנה לאחוז אותו בשתי ידיים. תמיד מגיעים הרגעים האלו שאני מחכה להם כל כך הרבה זמן, והנה אני לא יודעת מה לעשות איתם. אולי אני טובה רק בציפייה, בלחכות. אין לי מושג מה עושים בזמן אמת, כשצריך להתחיל, כשצריך לנחש. (והם יגידו שאני דווקא כן יודעת, וגם כשאני לא יודעת אני עושה בכאילו שאני יודעת, אבל זה בכלל לא מנחם. ואולי להיפך.) וזה קצת קשה לחיות לאחרונה, כשהכל צף. הרי דברים לא אמורים לצוף, מה שדובר כבר דובר, ומה שלא צריך להתפורר בפנים. וכל הרעל לא צריך לצאת אלא להכנס מלכתחילה, ואי אפשר להמנע מהעולם. "אז לא לצפות מאף אחד, זה הרי הפתרון הכי סביר. אף פעם אי אפשר לנחש." "לא, פשוט תסמכי על אנשים. אבל גם תהיי זהירה. אבל גם תאמיני. אבל לא בכל אחד." "אז במי כן?" "במי שאין סיבה לחשוד בו." "אני בנוי חזק. אני לא אגמר לעולם...." ומה אם בא לי להגמר לקצת...? (יעקב אורלנד)
