אני לא בטוחה שזה המקום המתאים...

[דם קפוא]

אני לא בטוחה שזה המקום המתאים...

אבל.. היום הייתה חלוקת תעודות לא זכיתי בשום דבר....לא בתעודת הצטיינות שכבתית ולא בתעודת הצטיינות כיתתית שנה שעברה לפחות זכיתי בכיתתית....אני כבר לא מבינה יותר כלום!! הייתי הילדה היחידה בשכבה בסיימה את שתי המחציות בהצטיינות יתרה.... המצטיינת השכבתית-אני לא יודעת בכמה היא סיימה את המחצית הזאת אבל במחצית קודמת היא סיימה רק בהצטיינות... והמצטיינת הכיתתית סיימה את שתי המחציות בהצטיינות!! (אבל יכול להיות שהמחצית היא סיימה בהצטיינות יתרה....וטעו....בכל מקרה בראשונה בטוח בהצטיינות) איך זה יכול להיות? אני אגיד לכם איך זה יכול להיות - - - -> כי בית הספר הטיפש שלי החליט שמציינים שכבתיים/כיתתיים זה רק לפי המחצית השנייה.... וכנראה שבאמת המצטיינת הכיתתית סיימה את המחצית בהצטיינות יתרה וגם השכבתית, והיה להן ממוצע של המחצית הזאת יותר גבוה משלי..מספיק 1/2 נקודה בשביל שהן יקבלו תעודה ולא אני.... זה כל כך טיפשי אם כבר מצטיין שכבתי/כיתתי אז למה לעזאזל לא עושים לפי כל השנה?! כל כך כל כך רע לי...... ואני לא מפסיקה לבכות....בדרך הבייתה בכיתי כל הדרך.... אני כל כך טיפשה לא מצליח לי כלום כל מה שאני רוצה בסוף אני לא מצליחה להשיג!!! בסוף במילא אני נכשלת בהכל אז למה אני בכלל מתאמצת להשיג משהו? שנה שעברה, כשקבלתי רק תעודת הצטיינות כיתתית ולא שכבתית נורא התאכזבתי אבל הבטחתי לעצמי שהשנה אני אשיג תעודת הצטיינות שכבתית... אתם לא יודעים כמה השקעתי השנה... כשאני רוצה משהו, שום דבר לא יכול לעצור אותי....אם אני באמת רוצה משהו אני עושה אותו עד הסוף והכי טוב שאני יכולה נכשלתי נכשלתי במשימה אני כבר לא מבינה כלום....לא מבינה מה הערך של החיים שלי... לא מבינה מה אני צריכה לעשות עם עצמי....לא מבינה מה הייעוד שלי.... ובקשר למיכל שהזכרתי אתמול - היא לא באה היום לבית הספר אז לא הספקתי לדבר איתה....מה אני עושה עכשיו?!?!?! החיים שלי כל כך בזבל...ואני כל כך מדוכאת.... כל העקרונות, החלומות, השאיפות, התקוות שלי התנפצו היום לרסיסים....ואני לא חושבת שעאני אוכל לשחזר אותם אי פעם... ורע לי כל כך רע לי איך אני אמורה להסתכל בעיניים של מקבלות תעודות ההצטיינות בשנה הבאה? מה אני אמורה לעשות עם עצמי....!!?

 

[ישראל שורק]

דם-קפוא יקרה

אני משתתף בצערך. אבל, אם לומר לך את האמת, אני לא באמת חושב שקרתה לך טרגדיה. להפך: יש לך הזדמנות שרק משברים יוצרים, לבחון מחדש את סולם הערכים והציפיות שלך מעצמך ומהחיים. את לא מכירה אותי ולכן אולי לא תתרשמי במיוחד מן העובדה שאף פעם לא קיבלתי תעודת מצטיין שכבתי או כיתתי. גם אני "תולמדתי" להאמין שסולמות הציונים הבית- ספריים משקפים איזה שהוא מדד אובייקטיבי של איכות אנושית. הביטחון העצמי שלי היה נמוך מן הטעם הזה עצמו. כאשר אני מתבונן על חלק מחבריי לספסל הלימודים, מהם שהצליחו מאוד בעולם הקריירה, אני חושב ששפר חלקי: "הצלחתי" לא פחות מגדולי המצטיינים. שכן, מספר האפשרויות לביטוי עצמי (אחרי בית הספר) גדול ביותר. ואולם גם בבית הספר יש כמה אפיקי הצטיינות, שנראים לי הרבה יותר, לאין שיעור יותר חשובים ומשמעותיים מקבלת ציונים הכי טובים במבחנים: להיות חברים טובים, לעזור לחלשים, להתנדב, ליזום מפגשים או פרוייקטים ייחודיים, להיות אוטו-דידקטיים (כלומר לפתח תחומי לימוד שלא נלמדים בכיתה, כמו פילוסופיה, ספרות יפה, כלכלה וכל מה שמעניין אותך), לקרוא ספרות איכותית, לעסוק בפעילות בתנועת נוער, להירתם לשמירה על איכות הסביבה וכיו"ב. מזה אל נא תביני שהלימודים אינם חשובים. הדחף להצטיינות עצמו הוא בעיקרו חיובי. אלא שקבלת ההכרה החיצונית אינה חזות הכל של הצטיינות בלימודים ובוודאי של הצטיינות בכלל.

 

[its moi]

"מה אתה עושה?"

התשובה שלך מזכירה לי מסקנה. תמיד שנאתי את השאלה "מה אתה עושה?". היה ברור שזה מפני שזה "מלחיץ" אבל השקעת טיפת מחשבה הביאה אותי למסקנה שזה יותר מזה. הסיבה שאני שונא את השאלה הזאת היא מפני שבעצם היא שואלת "מה אתה עושה על-מנת לקדם את עצמך בסולם החברתי-כלכלי?". שהרי, לענות "אני קורא את "כה אמר זרטוסטרא", וספרים נוספים" היא תשובה שתתקבל כהתחמקות. למה? קריאת ספר היא לא משהו לעשות? היא הרי מעשירה הרבה יותר מללמוד עוד אינטגרל בשביל חצי נקודה לתעודת הצטיינות.