אני לא בטוחה..
בקשר לזה.. אשמח אם תגידו לי מה אתם חושבים באמת.. תודה
היא התיישבה ליד החלון, הדליקה סיגריה כמעט אחרונה בקופסא ושמה ברקע את אריק קלפטון. קלאסיקל גאס היה הדבר היחיד שבאמת הרגיע אותה. הגיטרה המתנגנת ברקע הזכירה לה לעיתים את חייה שנפרטים ביתר קלות על ידי מישהי שהיא אפילו לא הכירה, אך לאחרונה התגלה לה שזאת היא עצמה. אם זה היה אריק קלפטון כנראה שהכל היה הרבה יותר קל, אבל היא.. היא לא ממש ידעה לנגן בגיטרה. או בחייה. אז היא ישבה מול החלון, בכותונת לילה מרופטת שלא כובסה כבר יותר מדי זמן, יונקת מהסיגריה שנאבקת על חייה בתקווה שלא לגמור כמו שאר חברותיה לקופסא, מסתכלת החוצה ומקשיבה. אלה היו הרגעים היחידים שהיא באמת יכלה לא לחשוב על כלום. היא לא ידעה כמה זמן היא ישבה שם, אבל זה גם לא ממש עניין אותה. כל מה שהיא רצתה עכשיו זה להתנתק, אולי סופסוף לגזור את החוט שבמילא עוד שניה נקרע. היא נזכרה באבא שלה. היא נזכרה ברגעים שהוא היה מלווה אותה למיטתה ומנגן לה עד שהיא הייתה נרדמת. היא אהבה את הגיטרה שלו, היא כל כך אהבה שהוא ניגן לה.. היא הייתה עוצמת עיניים, מקשיבה, ועושה כאילו היא ישנה. אבא שלה היה עוצר לרגע כדי לנשקה, היא כמעט נעצבה, אך אז הוא היה ממשיך. הוא היה מנגן את קלאסיקל גאס והיא הייתה מקשיבה, ומתמסרת.. היא הסתכלה מהחלון על האנשים והחליטה שהיום זה היום. היום היא סופסוף תצא מהבית. אחרי.. היא אפילו לא זכרה.. שנה וחודשיים בערך, משהו כזה. אחרי שהיא החליטה שמסוכן מדי בחוץ, שהיא לא צריכה את זה, שהיא עוברת לגור פה. מרכז העיר במרכז הארץ, עם חלון שמשקיף על מרכז החיים. היא חייה דרכו, דרך החלון. היא ראתה את כל האנשים שם עוברים, דמיינה את חייהם, חיה אותם לרגע והמשיכה הלאה לאיש הבא. ככה היא חיה, מאיש לאיש, מחיים לחיים, מסיגריה לסיגריה.. ככה היא אהבה להיות, חיה בשניות. אפילו לקניות היא לא יצאה מהבית. הייתה לה הזמנה קבועה פעם בשבוע, שני חלב, כריות, מנות חמות, פסטה ו... סיגריות. המון סיגריות. אבל זהו. די. היום היא סופסוף תתגבר על כל הפחדים שלה ותצא מהמלונה שלה, תצא מהבועה שלה, תצא אל החיים האמיתיים. היא הלכה אל הארון שלה, לא היו לה שם יותר מדי בגדים, אבל בכל זאת היא בחרה איזה משהו וזרקה על עצמה. היא הלכה אל הדלת בהתפרצות מטורפת של אומץ, סובבה את הידית ופתחה אותה. אוויר של בחוץ. ריח כל כך שונה מזה שהקיף אותה בביתה. היא יצאה וסגרה אחריה את הדלת. היא גרה קומה רביעית, הבית היה בלי מעלית והיא הייתה צריכה לרדת במדרגות. אז היא ירדה. מדרגה אחרי מדרגה, דרכה על כל התירוצים שהיו לה והמשיכה לרדת. לפתע, בקומה השניה, מישהו פתח את הדלת. ילד קטן. הוא לא הכיר אותה, אבל היא הכירה אותו טוב מאוד. כל יום בשעה עשרה לשמונה הוא היה יוצא מהבניין, אומר שלום לאמא שלו וממהר לבית הספר. היא נזכרה באמא שלה. היא נזכרה במחלה שלה. היא זכרה את הפעם ההיא שהיא ואבא הלכו לבקר אותה בבית חולים. היא זכרה שאבא נשק לאמא על המצח ואמר לה שהכל יהיה בסדר. היא זוכרת שאמא שלה חייכה, קראה לה וחיבקה אותה ואת אבא ביחד. היא זכרה שאז אמא הוציאה את הרדיו מהמגירה, והפעילה אותו. היא זכרה שברקע התנגנה מנגינה מוכרת, הייתה זו המנגינה שאבא ניגן לה כל לילה ליד המיטה. ושם, באמצע הבית חולים, היא הקשיבה לקלאסיקל גאס והתמסרה. הילד הסתכל לה בעיניים במבט מבועת. היא לא זכרה את הפעם האחרונה שמישהו הסתכל לה בעיניים, בעצם, היא לא זכרה את הפעם האחרונה שמישהו הסתכל עליה בכלל. הילד עקף אותה, רץ למטה, והיא בעקבותיו, יורדת קומה אחרי קומה. הפגישה איתו כמעט החזירה אותה לביתה. המבט המפוחד שלו כמעט הפיל אותה מברכיה. אבל היא המשיכה. היום היא חזקה. היא ירדה, והגיעה ללובי. היא האטה, נעמדה בפתח הבניין והסתכלה החוצה דרך הדלת השקופה. יום יפה היה, השמיים היו כחולים, היו ציפורים שמצייצות בשקר כלשהו, הרוח היה נינוח מתמיד והעיף יחד איתו את כל עלי השלכת החומים. היו ילדים שרצו ואנשים שצחקו בקול שכבר שכחה מהו. היא הושיטה את ידה ונגעה בידית הדלת. היא התכוונה לצאת, באמת שהתכוונה, אך משהו מנע ממנה לפתוח את הדלת. לפתע היא הסתייגה לאחור, הפנתה גבה אל הדלת ורצה למרות שכבר שכחה איך אל ביתה, אל מלונתה. היא עברה 4 קומות בפחות מדקה, פתחה דלת ביתה במהירות וסגרה אותה בחוזקה לאחר מכן. היא נעלה את ביתה בכל מנעול אפשרי וחזרה אל מקומה המוכר. היא התיישבה ליד החלון, הדליקה את הסיגריה האחרונה בקופסא ושמה ברקע את אריק קלפטון. אולי מחר היא תפוצץ את הבועה ותצא אל החיים האמיתיים, כן, אבל בינתיים, קלאסיקל גאס היה הדבר היחיד שהרגיע אותה באמת. -- אגב, קלאסיקל גאס - http://www.youtube.com/watch?v=55A9H-PqOvY
בקשר לזה.. אשמח אם תגידו לי מה אתם חושבים באמת.. תודה
היא התיישבה ליד החלון, הדליקה סיגריה כמעט אחרונה בקופסא ושמה ברקע את אריק קלפטון. קלאסיקל גאס היה הדבר היחיד שבאמת הרגיע אותה. הגיטרה המתנגנת ברקע הזכירה לה לעיתים את חייה שנפרטים ביתר קלות על ידי מישהי שהיא אפילו לא הכירה, אך לאחרונה התגלה לה שזאת היא עצמה. אם זה היה אריק קלפטון כנראה שהכל היה הרבה יותר קל, אבל היא.. היא לא ממש ידעה לנגן בגיטרה. או בחייה. אז היא ישבה מול החלון, בכותונת לילה מרופטת שלא כובסה כבר יותר מדי זמן, יונקת מהסיגריה שנאבקת על חייה בתקווה שלא לגמור כמו שאר חברותיה לקופסא, מסתכלת החוצה ומקשיבה. אלה היו הרגעים היחידים שהיא באמת יכלה לא לחשוב על כלום. היא לא ידעה כמה זמן היא ישבה שם, אבל זה גם לא ממש עניין אותה. כל מה שהיא רצתה עכשיו זה להתנתק, אולי סופסוף לגזור את החוט שבמילא עוד שניה נקרע. היא נזכרה באבא שלה. היא נזכרה ברגעים שהוא היה מלווה אותה למיטתה ומנגן לה עד שהיא הייתה נרדמת. היא אהבה את הגיטרה שלו, היא כל כך אהבה שהוא ניגן לה.. היא הייתה עוצמת עיניים, מקשיבה, ועושה כאילו היא ישנה. אבא שלה היה עוצר לרגע כדי לנשקה, היא כמעט נעצבה, אך אז הוא היה ממשיך. הוא היה מנגן את קלאסיקל גאס והיא הייתה מקשיבה, ומתמסרת.. היא הסתכלה מהחלון על האנשים והחליטה שהיום זה היום. היום היא סופסוף תצא מהבית. אחרי.. היא אפילו לא זכרה.. שנה וחודשיים בערך, משהו כזה. אחרי שהיא החליטה שמסוכן מדי בחוץ, שהיא לא צריכה את זה, שהיא עוברת לגור פה. מרכז העיר במרכז הארץ, עם חלון שמשקיף על מרכז החיים. היא חייה דרכו, דרך החלון. היא ראתה את כל האנשים שם עוברים, דמיינה את חייהם, חיה אותם לרגע והמשיכה הלאה לאיש הבא. ככה היא חיה, מאיש לאיש, מחיים לחיים, מסיגריה לסיגריה.. ככה היא אהבה להיות, חיה בשניות. אפילו לקניות היא לא יצאה מהבית. הייתה לה הזמנה קבועה פעם בשבוע, שני חלב, כריות, מנות חמות, פסטה ו... סיגריות. המון סיגריות. אבל זהו. די. היום היא סופסוף תתגבר על כל הפחדים שלה ותצא מהמלונה שלה, תצא מהבועה שלה, תצא אל החיים האמיתיים. היא הלכה אל הארון שלה, לא היו לה שם יותר מדי בגדים, אבל בכל זאת היא בחרה איזה משהו וזרקה על עצמה. היא הלכה אל הדלת בהתפרצות מטורפת של אומץ, סובבה את הידית ופתחה אותה. אוויר של בחוץ. ריח כל כך שונה מזה שהקיף אותה בביתה. היא יצאה וסגרה אחריה את הדלת. היא גרה קומה רביעית, הבית היה בלי מעלית והיא הייתה צריכה לרדת במדרגות. אז היא ירדה. מדרגה אחרי מדרגה, דרכה על כל התירוצים שהיו לה והמשיכה לרדת. לפתע, בקומה השניה, מישהו פתח את הדלת. ילד קטן. הוא לא הכיר אותה, אבל היא הכירה אותו טוב מאוד. כל יום בשעה עשרה לשמונה הוא היה יוצא מהבניין, אומר שלום לאמא שלו וממהר לבית הספר. היא נזכרה באמא שלה. היא נזכרה במחלה שלה. היא זכרה את הפעם ההיא שהיא ואבא הלכו לבקר אותה בבית חולים. היא זכרה שאבא נשק לאמא על המצח ואמר לה שהכל יהיה בסדר. היא זוכרת שאמא שלה חייכה, קראה לה וחיבקה אותה ואת אבא ביחד. היא זכרה שאז אמא הוציאה את הרדיו מהמגירה, והפעילה אותו. היא זכרה שברקע התנגנה מנגינה מוכרת, הייתה זו המנגינה שאבא ניגן לה כל לילה ליד המיטה. ושם, באמצע הבית חולים, היא הקשיבה לקלאסיקל גאס והתמסרה. הילד הסתכל לה בעיניים במבט מבועת. היא לא זכרה את הפעם האחרונה שמישהו הסתכל לה בעיניים, בעצם, היא לא זכרה את הפעם האחרונה שמישהו הסתכל עליה בכלל. הילד עקף אותה, רץ למטה, והיא בעקבותיו, יורדת קומה אחרי קומה. הפגישה איתו כמעט החזירה אותה לביתה. המבט המפוחד שלו כמעט הפיל אותה מברכיה. אבל היא המשיכה. היום היא חזקה. היא ירדה, והגיעה ללובי. היא האטה, נעמדה בפתח הבניין והסתכלה החוצה דרך הדלת השקופה. יום יפה היה, השמיים היו כחולים, היו ציפורים שמצייצות בשקר כלשהו, הרוח היה נינוח מתמיד והעיף יחד איתו את כל עלי השלכת החומים. היו ילדים שרצו ואנשים שצחקו בקול שכבר שכחה מהו. היא הושיטה את ידה ונגעה בידית הדלת. היא התכוונה לצאת, באמת שהתכוונה, אך משהו מנע ממנה לפתוח את הדלת. לפתע היא הסתייגה לאחור, הפנתה גבה אל הדלת ורצה למרות שכבר שכחה איך אל ביתה, אל מלונתה. היא עברה 4 קומות בפחות מדקה, פתחה דלת ביתה במהירות וסגרה אותה בחוזקה לאחר מכן. היא נעלה את ביתה בכל מנעול אפשרי וחזרה אל מקומה המוכר. היא התיישבה ליד החלון, הדליקה את הסיגריה האחרונה בקופסא ושמה ברקע את אריק קלפטון. אולי מחר היא תפוצץ את הבועה ותצא אל החיים האמיתיים, כן, אבל בינתיים, קלאסיקל גאס היה הדבר היחיד שהרגיע אותה באמת. -- אגב, קלאסיקל גאס - http://www.youtube.com/watch?v=55A9H-PqOvY