dorhaimovich
New member
אני לא בטוח שזה המקום, אבל אני לוקח סיכון
אני פשוט אכתוב את מה שכתבתי ברשומה הראשונה בבלוג שלי.
"
היי.
הייתי רוצה לחסוך מכם כל דעה מראש. הייתי רוצה לתת לכם הזדמנות לדעת באמת עד כמה אני רציני. הייתי רוצה לגרום לכם להאמין לי כמה שיותר. הייתי רוצה לגרום לכם לא להתפלא, לא לשים את היד על הפה בתנועה של תדהמה, לא ללגלג ולא לצחוק. לעג הוא האויב של התקווה ושל החלום האישי של כל אדם. אז הייתי רוצה לגרום לכם את כל אלו, אבל לצערי אני לא יכול. אני לא יכול להשפיע על אנשים לעשות את מה שאני רוצה. אני לא יכול להשפיע עליהם ולגרום להם לעשות החלטות בעצמם. אני יכול לעזור להם, לבקש מהם, להפציר בהם להאמין.
אני מתנצל על ההתחלה המעורפלת. זה קורה לי מפעם לפעם.
קוראים לי דור, ואני בן 14.בשנה האחרונה אני עובד, כותב, מקליד ומשפשף את הלחצנים של המחשב בשביל לכתוב את התסריט הראשון בחיים שלי, תסריט לחלום שלי. הכל התחיל בהזיה קטנה שלי במשך נסיעה לצפון; העצים, הירוק, היופי שעטף אותי. דיברנו במכונית, אני ואבא שלי, על חלומות ועל הזכות שלך להגשים אותם כמה שאתה רוצה.דיברנו על סטיב ג'ובס, על ביל גייטס, על אנשים משכמם ומעלה שעבדו קשה מאוד בשביל לראות את החלום שלהם קם. אז אחרי הנסיעה הזאת היה לי חלום מעורפל, ובשתיים בלילה קמתי באכסניה סמוך לקריית שמונה, ולקחתי את המחשב הנייד של אימא שלי. ופשוט כתבתי. כתבתי את החלום שלי וכתבתי את השאיפה שלי למה שאני מרגיש שיהפוך אותי למאושר. החלום שלך, לפי דעתי, הוא שאיפה; מלטוס לברזיל ועד לקנות פרארי, מלהקים מפעל לבובות ילדים ועד להיות כוכב רוקנ'רול. כתבתי את מה שאתם יכולים לראות בבלוג הזה.
אבל כמו שאתם בטח יודעים,המציאות הרבה יותר מסובכת ממה שנדמה לנו בהתחלה. הייאוש, כמו בכל פעם שיש לנו רעיון טוב, עלה וגאה; סדרה? שכתב ילד בן 14? שתופיע בטלוויזיה, שתיראה ע"י המוני אנשים? התחלתי לבכות בתוכי על הטמטום שלי וחזרתי למיטה אחרי שסיימתי את הפרק הראשון. קמתי בבוקר בהרגשה של אכזבה מעצמי. ובשבועות שלאחר מכן עיניתי את עצמי במחשבות על החלום הבלתי אפשרי שלי. קראתי לו גיימבויז.
גיימבויז היא הסדרה הקצרה שלי- 8 פרקים, בני 20 דקות בסך הכל- שמהווים את התפיסה שלי לגבי תרבות החנונים בעולם. ממשחקי מחשב ועד לסדרות, מהשפלה עצמית וחוברות קומיקס. אני מנסה להוכיח לכל אחד עד כמה התנועה החברתית הזאת- שמתפשטת כמו דת חדשה בעולם- היא מגוחכת. אני אחד כזה בעצמי, שלא תטעו. אני יודע מבפנים עד כמה זה מגוחך לחכות שעות בתור לסרט, לקנות בובות קטנות במאות ואלפי שקלים ולא לפתוח אותן. החלום הזה שלי יועד להראות שגם החנונים של היום- או "גיקים", כמו שהם מעדיפים לקרוא לעצמם- הם מגוחכים עד כדי כך שהם צוחקים עוד על עצמם.
אבל אז הראתי את זה לחבר, ולעוד חבר, וסיפרתי להוא וגיליתי לה, ודיברתי איתו ושלחתי מייל לבחור ההוא וגיליתי שיש אנשים שאוהבים את מה שאני יצרתי. זה היה סיפוק אדיר, להבין שמישהו אשכרה רוצה לראות את החלום שלך בטלוויזיה! ואמרו לי להתמיד ולהמשיך ולא לוותר. מורים במרכז למחוננים שבו אני לומד אמרו לי שזה נפלא ומצחיק ושאסור לי לעצור, חברים שלי מבית הספר אמרו לי שאסור לי לעצור, ואני לא עצרתי. תליתי שלט על הקיר:" לא משנה מה אתה עושה, איך, למה, מי ומו, אל תזנח את זה!". ובאמת לא הזנחתי. המשכתי והמשכתי לעבוד ולכתוב, ושכתבתי וכתבתי והראתי ומחקתי ויצאתי משיעורים בשביל לחקור, ובסוף סיימתי עם 4 מתוך 8 פרקים. ועכשיו, כשאני כותב את מה שאני כותב כרגע, אני מרגיש אופטימי.
אני יודע שיכול להיות שלא יקראו את זה.
אני יודע שיכול להיות שלא יאהבו את זה.
אני יודע שיכול להיות שלא יתייחסו לזה.
אבל אני אופטימי, ומלא תקווה, שאחד ממכם חברים- ממכם היושבים על הספה מול הטלוויזיה, או מול המחשב, וקוראים- יאהב את מה שאני אוהב ואת החלום שלי. ואולי אחד ממכם יוכל לעזור לי עם החלום שלי.
אז כן. אני ילד בן 14, ואני לא ממש בוגר, ואני ילדותי לפעמים וקצת עצלן. אבל כמו שאמר מישהו חכם וגדול ממני, יש לי חלום. ואני לא מרפה ממנו, לעולם.
אני מקווה שתיהנו מקריאת התסריטים שלי- שעליהם עמלתי שבועות וחודשים- ושתעזרו לי לפתח את חלום חיי.
תודה,
דור".
למה אני כותב את זה כאן?
כי ממה שראיתי כאן, יש כאן אנשים שיודעים על מה הם מדברים ושאולי, רק אולי, יוכלו לעזור לי.
אם הגעתי למקום הנכון, מה טוב
. אם לא, בבקשה תודיעו בנעימות
להתראות,
דור
אני פשוט אכתוב את מה שכתבתי ברשומה הראשונה בבלוג שלי.
"
היי.
הייתי רוצה לחסוך מכם כל דעה מראש. הייתי רוצה לתת לכם הזדמנות לדעת באמת עד כמה אני רציני. הייתי רוצה לגרום לכם להאמין לי כמה שיותר. הייתי רוצה לגרום לכם לא להתפלא, לא לשים את היד על הפה בתנועה של תדהמה, לא ללגלג ולא לצחוק. לעג הוא האויב של התקווה ושל החלום האישי של כל אדם. אז הייתי רוצה לגרום לכם את כל אלו, אבל לצערי אני לא יכול. אני לא יכול להשפיע על אנשים לעשות את מה שאני רוצה. אני לא יכול להשפיע עליהם ולגרום להם לעשות החלטות בעצמם. אני יכול לעזור להם, לבקש מהם, להפציר בהם להאמין.
אני מתנצל על ההתחלה המעורפלת. זה קורה לי מפעם לפעם.
קוראים לי דור, ואני בן 14.בשנה האחרונה אני עובד, כותב, מקליד ומשפשף את הלחצנים של המחשב בשביל לכתוב את התסריט הראשון בחיים שלי, תסריט לחלום שלי. הכל התחיל בהזיה קטנה שלי במשך נסיעה לצפון; העצים, הירוק, היופי שעטף אותי. דיברנו במכונית, אני ואבא שלי, על חלומות ועל הזכות שלך להגשים אותם כמה שאתה רוצה.דיברנו על סטיב ג'ובס, על ביל גייטס, על אנשים משכמם ומעלה שעבדו קשה מאוד בשביל לראות את החלום שלהם קם. אז אחרי הנסיעה הזאת היה לי חלום מעורפל, ובשתיים בלילה קמתי באכסניה סמוך לקריית שמונה, ולקחתי את המחשב הנייד של אימא שלי. ופשוט כתבתי. כתבתי את החלום שלי וכתבתי את השאיפה שלי למה שאני מרגיש שיהפוך אותי למאושר. החלום שלך, לפי דעתי, הוא שאיפה; מלטוס לברזיל ועד לקנות פרארי, מלהקים מפעל לבובות ילדים ועד להיות כוכב רוקנ'רול. כתבתי את מה שאתם יכולים לראות בבלוג הזה.
אבל כמו שאתם בטח יודעים,המציאות הרבה יותר מסובכת ממה שנדמה לנו בהתחלה. הייאוש, כמו בכל פעם שיש לנו רעיון טוב, עלה וגאה; סדרה? שכתב ילד בן 14? שתופיע בטלוויזיה, שתיראה ע"י המוני אנשים? התחלתי לבכות בתוכי על הטמטום שלי וחזרתי למיטה אחרי שסיימתי את הפרק הראשון. קמתי בבוקר בהרגשה של אכזבה מעצמי. ובשבועות שלאחר מכן עיניתי את עצמי במחשבות על החלום הבלתי אפשרי שלי. קראתי לו גיימבויז.
גיימבויז היא הסדרה הקצרה שלי- 8 פרקים, בני 20 דקות בסך הכל- שמהווים את התפיסה שלי לגבי תרבות החנונים בעולם. ממשחקי מחשב ועד לסדרות, מהשפלה עצמית וחוברות קומיקס. אני מנסה להוכיח לכל אחד עד כמה התנועה החברתית הזאת- שמתפשטת כמו דת חדשה בעולם- היא מגוחכת. אני אחד כזה בעצמי, שלא תטעו. אני יודע מבפנים עד כמה זה מגוחך לחכות שעות בתור לסרט, לקנות בובות קטנות במאות ואלפי שקלים ולא לפתוח אותן. החלום הזה שלי יועד להראות שגם החנונים של היום- או "גיקים", כמו שהם מעדיפים לקרוא לעצמם- הם מגוחכים עד כדי כך שהם צוחקים עוד על עצמם.
אבל אז הראתי את זה לחבר, ולעוד חבר, וסיפרתי להוא וגיליתי לה, ודיברתי איתו ושלחתי מייל לבחור ההוא וגיליתי שיש אנשים שאוהבים את מה שאני יצרתי. זה היה סיפוק אדיר, להבין שמישהו אשכרה רוצה לראות את החלום שלך בטלוויזיה! ואמרו לי להתמיד ולהמשיך ולא לוותר. מורים במרכז למחוננים שבו אני לומד אמרו לי שזה נפלא ומצחיק ושאסור לי לעצור, חברים שלי מבית הספר אמרו לי שאסור לי לעצור, ואני לא עצרתי. תליתי שלט על הקיר:" לא משנה מה אתה עושה, איך, למה, מי ומו, אל תזנח את זה!". ובאמת לא הזנחתי. המשכתי והמשכתי לעבוד ולכתוב, ושכתבתי וכתבתי והראתי ומחקתי ויצאתי משיעורים בשביל לחקור, ובסוף סיימתי עם 4 מתוך 8 פרקים. ועכשיו, כשאני כותב את מה שאני כותב כרגע, אני מרגיש אופטימי.
אני יודע שיכול להיות שלא יקראו את זה.
אני יודע שיכול להיות שלא יאהבו את זה.
אני יודע שיכול להיות שלא יתייחסו לזה.
אבל אני אופטימי, ומלא תקווה, שאחד ממכם חברים- ממכם היושבים על הספה מול הטלוויזיה, או מול המחשב, וקוראים- יאהב את מה שאני אוהב ואת החלום שלי. ואולי אחד ממכם יוכל לעזור לי עם החלום שלי.
אז כן. אני ילד בן 14, ואני לא ממש בוגר, ואני ילדותי לפעמים וקצת עצלן. אבל כמו שאמר מישהו חכם וגדול ממני, יש לי חלום. ואני לא מרפה ממנו, לעולם.
אני מקווה שתיהנו מקריאת התסריטים שלי- שעליהם עמלתי שבועות וחודשים- ושתעזרו לי לפתח את חלום חיי.
תודה,
דור".
למה אני כותב את זה כאן?
כי ממה שראיתי כאן, יש כאן אנשים שיודעים על מה הם מדברים ושאולי, רק אולי, יוכלו לעזור לי.
אם הגעתי למקום הנכון, מה טוב
להתראות,
דור
