בקצרה
תנורו של עכנאי היה דיון בנושא כשרותו של תנור חרס שהיה עשוי חלקים חלקים. השאלה הטכנית היתה פחות חשובה מעצם הדיון שהתגלע. לפני שנמשיך, קצת רקע, בתקופת יבנה אחד האתגרים החשובים שעמדו בפני הנשיא, רבן גמליאל דיבנה, היה לשמור על אחדות ההלכה, הכלל היה שלאחר דיון הלכתי חכמים עושים הצבעה ומקבלים את דעת הרוב (אחרי רבים להטות) במקרה הזה, ר' אליעזר בן הורקנוס, מחשובי התנאים, תלמידו של ר' יוחנן בן זכאי התנגד לדעת הרוב ולא הסכים לקבלה. הוא נסה להוכיח לשאר החכמים בנסים שונים שההלכה כמותו ואף יצאה בת קול משמים האומרת שההלכה כמותו אבל ר' יהושע, בר הפלוגתא שלו ענה ש"לא בשמיים היא" במלים אחרות, התורה נתנה לבני אדם ולחכמים יש את האוטונומיה לפסוק הלכה לפי הבנתם. ר' אליעזר נודה עד יום מותו בעקבות זאת שלא קיבל את דעת הרוב. ההלכה הזו מלמדת אותנו מספר דברים. הראשון הוא על חשיבות אחידות ההלכה (דבר שלמרבה הצער בעקבות הגלות נפגע מאוד) השני הוא שההלכה נתנה לחכמים שיפרשו אותה בשכלם. יש כאן גם ענין של עימות בין חכמה לנבואה, הגמרא מלמדת אותנו בעקיפין שלא לומדים הלכה "משמים" אלא רק מחכמים בדרך קונבנציונלית. בקשר לרבי והמכוער אני מניח שאת מתיחסת לסיפור על ר' אלעזר ברבי שמעון. הגמרא מספרת שרבי אלעזר (אולי בנו של רשב"י, לא ברור) חזר לעירו לאחר שלמד תורה ולבו היה גס. הוא פגש איש מכוער והקדים לו שלום (לא ברור מי הקדים שלום למי) ר' אלעזר אמר שאל את האיש בלגלוג אם כל אנשי עירו מכוערים כמותו. ברור שלגלוג כזה אינו ראוי לרב והאיש עונה לו שיתלונן "אצל היצרן" אצל ה'. ר' אלעזר מבין את המעשה שעשה, יורד מסוסו ומבקש את סליחת האיש אבל האיש אינו מוכן לסלוח לו. כשהם מגיעים לעיר ואנשי העיר יוצאים לקדם את ר' אלעזר, האיש מספר להם על העלבון שספג ומתרצה לסלוח לר' אלעזר רק לאחר שהם מפצירים בו. מסקנת הגמרא: לעולם יהה אדם רך כקנה ולא קשה כארז.
