אני לא יכולה יותר
אני חדשה כאן, היי. התגייסתי באוג' 07, ואני פשוט לא עשיתי כלום כל הזמן הזה. שבצו אותי במקום נוראי אך ייאמר לזכותם שהסגל שבחרו עבורי נהדר. לא רציתי להגיע לשם, הייתי מיועדת לתפקיד אחר אבל לאחר פציעה בטירונות שלי הפרופיל ירד והעיפו אותי מהתפקיד. כיום אני לא עושה כלום חוץ מלהיות פקידה. נמאס לי מזה! כאילו, אני יודעת שאני עוד מעט משתחררת (4 חודשים) אבל אני לא מצליחה להקים את עצמי בבוקר מהמיטה ולהגיע לבסיס. במשך שבועיים וחצי נשארתי בבית ועדיין לא גילו את זה, כי הסגל שלי די עסוק בדברים אחרים, אבל אני לא מוכנה לחזור. זה די דפוק מצידי, אני יודעת, אבל פשוט רע לי שם. רע לי. לא יכולה להעביר יום שם בלי להכנס לדיכאון וקשה לי להסביר למה. עזבו שעד עכשיו הצלחתי להתחמק מתורנויות ומשבתות, עכשיו הגיע לנו איזה ע. רס"ר אידיוט שיושב לי על הווריד ומחפש איפה להפיל אותי. אני החיילת הכי שקטה בסגל, אף אחד כמעט לא מכיר אותי וטוב לי ככה. אני לא רוצה שישימו לב אלי, אני לא רוצה להתחבר שם לאף אחד כי עד שהצלחתי להתחבר גיליתי שכולם שם זבלים ואנשים ממש ממש בלי לב. הע. רס"ר החליט שמעכשיו עד סוף השירות אני אעשה תורנויות שזה אומר לשמור בש.ג (שאמורים בכלל לפטור אותי מלהחזיק נשק כי אני אחרי נסיון התאבדות ולאף אחד לא באמת אכפת), לישון בבסיס (מה לעזאזל?? בחיים לא ישנתי שם ואני לא מוכנה להשאר שם, לא יכולה עם כל הבנות האלה!)... אין סיכוי שאני אצליח לשרוד את זה. אני גם לא מוכנה לנסות כי אני יודעת עם מי אני צריכה להשאר שם. המפקד שלי משתדל לעזור לי וזה לא תמיד מצליח. בסה"כ אין לי בעיות עם בטחון עצמי או משהו כזה, בחיים האזרחיים שלי ממש טוב לי מבחינת חברים והכל, בחיים לא היו לי בעיות כאלה עד שהגעתי למקום שאני נמצאת בו עכשיו. זה לא סתם משביז, זה פשוט נורא להיות שם. הכי נורא בעולם.
סתם באתי לספר, לא חיפשתי פתרונות. אבל אם יהיו לכם, או סתם תזרקו מילת עידוד - אני אשמח. תודה, אור.
אני חדשה כאן, היי. התגייסתי באוג' 07, ואני פשוט לא עשיתי כלום כל הזמן הזה. שבצו אותי במקום נוראי אך ייאמר לזכותם שהסגל שבחרו עבורי נהדר. לא רציתי להגיע לשם, הייתי מיועדת לתפקיד אחר אבל לאחר פציעה בטירונות שלי הפרופיל ירד והעיפו אותי מהתפקיד. כיום אני לא עושה כלום חוץ מלהיות פקידה. נמאס לי מזה! כאילו, אני יודעת שאני עוד מעט משתחררת (4 חודשים) אבל אני לא מצליחה להקים את עצמי בבוקר מהמיטה ולהגיע לבסיס. במשך שבועיים וחצי נשארתי בבית ועדיין לא גילו את זה, כי הסגל שלי די עסוק בדברים אחרים, אבל אני לא מוכנה לחזור. זה די דפוק מצידי, אני יודעת, אבל פשוט רע לי שם. רע לי. לא יכולה להעביר יום שם בלי להכנס לדיכאון וקשה לי להסביר למה. עזבו שעד עכשיו הצלחתי להתחמק מתורנויות ומשבתות, עכשיו הגיע לנו איזה ע. רס"ר אידיוט שיושב לי על הווריד ומחפש איפה להפיל אותי. אני החיילת הכי שקטה בסגל, אף אחד כמעט לא מכיר אותי וטוב לי ככה. אני לא רוצה שישימו לב אלי, אני לא רוצה להתחבר שם לאף אחד כי עד שהצלחתי להתחבר גיליתי שכולם שם זבלים ואנשים ממש ממש בלי לב. הע. רס"ר החליט שמעכשיו עד סוף השירות אני אעשה תורנויות שזה אומר לשמור בש.ג (שאמורים בכלל לפטור אותי מלהחזיק נשק כי אני אחרי נסיון התאבדות ולאף אחד לא באמת אכפת), לישון בבסיס (מה לעזאזל?? בחיים לא ישנתי שם ואני לא מוכנה להשאר שם, לא יכולה עם כל הבנות האלה!)... אין סיכוי שאני אצליח לשרוד את זה. אני גם לא מוכנה לנסות כי אני יודעת עם מי אני צריכה להשאר שם. המפקד שלי משתדל לעזור לי וזה לא תמיד מצליח. בסה"כ אין לי בעיות עם בטחון עצמי או משהו כזה, בחיים האזרחיים שלי ממש טוב לי מבחינת חברים והכל, בחיים לא היו לי בעיות כאלה עד שהגעתי למקום שאני נמצאת בו עכשיו. זה לא סתם משביז, זה פשוט נורא להיות שם. הכי נורא בעולם.
סתם באתי לספר, לא חיפשתי פתרונות. אבל אם יהיו לכם, או סתם תזרקו מילת עידוד - אני אשמח. תודה, אור.
