סירופ מייפל מקולקל
New member
אני לא מאמינה שאני כותבת כאן
כי אני לא מהאנשים שבאים ובוכים על בעיות אמיתיות בפני אנשים, אפילו לא הקרובים אליהם. הגעתי למצב שאני פשוט לא מסוגלת יותר. לא משנה כמה רע לי במקום אחד, כל מקום אחר שאני אחפש בו מנוחה מהמקום הראשון יהיה אפילו יותר גרוע. לא טוב לי בצבא, אבל כבר התרגלתי. הדבר היחיד שמצאתי בו נחמה הוא שאני מגיעה הביתה, פוגשת חברים, גולשת באנטרנט, קוראת ספרים וגם לא עושה כלום. אבל זה לא ככה, כי יותר ויותר כשאני מתחילה לחשוב על זה, רע לי בבית. אני הולכת להצטער על מה שאני ארשום, אני לא מהאנשים שמכבסים את הכביסה שלהם בחוץ אבל.. ההורים שלי כל הזמן רבים. זה מעבר לצעקות, אלה פשוט השפלות. כאילו, אם הוא היה צועק עליה, אפילו אם הוא היה מחטיף לה סטירה, מילא. אבל הוא פשוט אומר לה את הדברים שפשוט מכאיבים לי, כשאני יושבת בחדר שלי ושומעת אותם. ומילא אם זה היה הסוף, הייתי פשוט שמה מוזיקה חזקה ומתעלמת, אבל אני יושבת בחדר, לא מבינה איך המילים האלו יוצאות בכלל מהפה שלו, קמה לעזור לה ולפתוח את הפה שלי עליו, ובסוף אני יוצאת המגעילה. הם משלימים אחרי שעתיים, המילים נשכחות, אבל איתי הם לא מדברים. לפני שאני נכנסת לחדר ששניהם נמצאים בו, אני שומעת בשקט משהו כמו "לא, תגידי לה את את זה, אני לא מדבר איתה", "כן, גם אני לא". וכל פעם אני מבטיחה לעצמי לסתום את הפה. שיגיד לה מה שיגיד, שהיא תחזיר לו כמה מילים, שיצרחו ויצווחו אחד על השני, ואני פשוט אשב לי בחדר ואתעלם. אתן לה לסבול, אתן לשניהם לצעוק ולאמלל אחד את השניה ואני פשוט אשתוק. אבל אני לא מסוגלת, וכל פעם אני נקלעת לזה, וכל פעם יוצא שלפחות מחצית מיושבי הבית שונאים אותי. אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני כל הזמן עם דמעות בעיניים ונמאס לי, אני פשוט רוצה ללכת מכאן, אבל אם אני אלך מכאן, אני אצטרך להכריז בפני אנשים שבאמת מכירים אותי שרע לי כאן ושיש איזושהי בעיה, ואני לא אעשה את זה, אז הפתרון היחיד הוא לסבול, ואין לי כבר כוח לזה.
כי אני לא מהאנשים שבאים ובוכים על בעיות אמיתיות בפני אנשים, אפילו לא הקרובים אליהם. הגעתי למצב שאני פשוט לא מסוגלת יותר. לא משנה כמה רע לי במקום אחד, כל מקום אחר שאני אחפש בו מנוחה מהמקום הראשון יהיה אפילו יותר גרוע. לא טוב לי בצבא, אבל כבר התרגלתי. הדבר היחיד שמצאתי בו נחמה הוא שאני מגיעה הביתה, פוגשת חברים, גולשת באנטרנט, קוראת ספרים וגם לא עושה כלום. אבל זה לא ככה, כי יותר ויותר כשאני מתחילה לחשוב על זה, רע לי בבית. אני הולכת להצטער על מה שאני ארשום, אני לא מהאנשים שמכבסים את הכביסה שלהם בחוץ אבל.. ההורים שלי כל הזמן רבים. זה מעבר לצעקות, אלה פשוט השפלות. כאילו, אם הוא היה צועק עליה, אפילו אם הוא היה מחטיף לה סטירה, מילא. אבל הוא פשוט אומר לה את הדברים שפשוט מכאיבים לי, כשאני יושבת בחדר שלי ושומעת אותם. ומילא אם זה היה הסוף, הייתי פשוט שמה מוזיקה חזקה ומתעלמת, אבל אני יושבת בחדר, לא מבינה איך המילים האלו יוצאות בכלל מהפה שלו, קמה לעזור לה ולפתוח את הפה שלי עליו, ובסוף אני יוצאת המגעילה. הם משלימים אחרי שעתיים, המילים נשכחות, אבל איתי הם לא מדברים. לפני שאני נכנסת לחדר ששניהם נמצאים בו, אני שומעת בשקט משהו כמו "לא, תגידי לה את את זה, אני לא מדבר איתה", "כן, גם אני לא". וכל פעם אני מבטיחה לעצמי לסתום את הפה. שיגיד לה מה שיגיד, שהיא תחזיר לו כמה מילים, שיצרחו ויצווחו אחד על השני, ואני פשוט אשב לי בחדר ואתעלם. אתן לה לסבול, אתן לשניהם לצעוק ולאמלל אחד את השניה ואני פשוט אשתוק. אבל אני לא מסוגלת, וכל פעם אני נקלעת לזה, וכל פעם יוצא שלפחות מחצית מיושבי הבית שונאים אותי. אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני כל הזמן עם דמעות בעיניים ונמאס לי, אני פשוט רוצה ללכת מכאן, אבל אם אני אלך מכאן, אני אצטרך להכריז בפני אנשים שבאמת מכירים אותי שרע לי כאן ושיש איזושהי בעיה, ואני לא אעשה את זה, אז הפתרון היחיד הוא לסבול, ואין לי כבר כוח לזה.
