אני לא מבינה מה הקטע שלי :/

[inbal287]

אני לא מבינה מה הקטע שלי :/

אני שרה. שרה כבר הרבה שנים. 10 שנים שחושבים על זה. מקהלה, ובכיתה ב' הקפצה למקהלה הבוגרת [שהיא של כיתות ה'-ו'], פסטיבלים, כנסים, אופרות, וכמעט סולו בפסטיבל ירושלים, ואז מעורב, וחוגים פרטיים, להקות שונות, פיתוח קול פרטי, הקלטות, מגמת מוזיקה בצוללת, הופעות. זה לא שחסר לי ניסיון, זה לא שאני לא בטוחה אם זה מתאים לי. אבל אני נתקעת. כל פעם שאני בפיתוח קול [אחרי כמעט שלוש שנים עם המורה] והיא נותנת לי תרגיל כלשהו, אני מוותרת מראש. מפחדת שזה לא ילך טוב. אבל מה? מה אכפת לי? אז זה לא ילך טוב, בשביל זה אני לומדת... בשביל לפתח ולהגיע למקומות חדשים. ולמה? למה אני לא מסוגלת שישמעו אותי שרה? אני הרי שרה יפה... ובכל זאת כמעט אף אחד מהמשפחה שלי לא זכה לשמוע אותי שרה בשלוש שנים האחרונות. חבר שלי איתי כבר ארבעה חודשים ועדיין לא שמע אותי שרה פעם אחת. אני רוצה לשיר לו, אבל לא מוסגלת. אני נתקעת לפני המשפט הראשון... :$ אני יכולה לשיר עם עצמי בצורה הכי טובה שיש. להיות מרוצה מכל צליל, מכל מילה, להתחבר לשיר בצורה מושלמת. זה מגיע ללהופיע מול אנשים [מסויימים, לא קהל גדול] אני כאילו מנתקת את הצד הרגשי מהשירה, וזה מרגיש כ"כ ריק... ומפחית מהיופי של זה... ולא מוסיף למה שחושבים עליי או על היכולות שלי. מה אני עושה עם זה? נמאס לי להיות דג מול אנשים. נמאס לי לוותר מראש... אולי זה בגלל שאני פרפקציוניסטית, אבל כמה אפשר? ולמה? זה מייאש נורא

.

 

[יעל ניסן]

את אמרת

פרפקציוניזם. קראי קצת בקישור המצורף ותגידי אם יש בדברים הללו משהו שמדבר אליך http://www.tevalife.com/article.asp?id=2677

 

[inbal287]

אכן יש,

אני מזדהה עם המון דברים שרשומים שם - ניקח לדוגמה ציונים: גם כשאני מקבלת את הציון הכי גבוה בכיתה והוא לא קרוב מספיק ל100, אני מסוגלת להשתגע. עושה מועדי ב' על ציונים של 98 או 95... העניין הוא שאני לא רואה סיבה להתעסקות הבלתי פוסקת שלי בזה... במיוחד בתחום השירה, כי הרי אני יודעת שאני לא אזייף אם אתחיל לשיר, אני יודעת שהשיר מתלבש עליי טוב... אבל בכל זאת לא מצליחה להוציא צליל מהגרון. [חשוב לי להדגיש שזה לא הורים שציפו ממני יותר מדי... להפך, הם אף פעם לא לחצו עליי להוציא את הציונים הכי גבוהים ולהיות מושלמת בהכל. כל הקטע הזה הוא שיגעון שלי בלבד].

 

[noosh]

זה הפרפקציוניזם, בטוח.

עצות נבונות איך לצאת מפרפקציוניזם אני לא יכולה לתת לך, בשביל זה יש אנשים חכמים ממני פה, כמו יעל. אבל בתור מישהי שהייתה פעם פרפקציוניסטית ועכשיו היא לא, אני יכולה להגיד לך שזה שווה את המאמץ. אני ניגנתי. 9 שנים, על חליל צד. 11, אם מחשיבים את השנתיים על חלילית בכיתה ב' וג'. ניגנתי פרטי, ניגנתי בתזמורת, ניגנתי בהרכבים, ניגנתי בטקסים, בקונצרטים, בהופעות.... לא הייתי אוהבת שההורים היו באים לקונצרטים, ולא הייתי מתאמנת בבית, כדי שהשכנים לא ישמעו (אני עדיין לא, ד"א) כשהיינו צריכים להכין את הטקס למאידנק, אמרתי שאני אנגן, את "אלי אלי". אני זוכרת שבחזרה שהייתי אמורה לנגן לא הייתי מסוגלת להוציא צליל. לנגן מול אנשים מהשכבה? אלה ששופטים אותי כל הזמן, שמבקרים אותי? להוציא ממני משהו מולם? באמת שלא הייתי מסוגלת. אבל ניגנתי, זה לא שהייתה לי ברירה. הייתי ככה גם עם הציורים שלי. לא הייתי מסוגלת להראות ציורים שלי לאף אחד, הייתי מסתובבת איתם מכוסים עד שאינ אגיע הביתה. אבל יותר מזה - בהתחלה לא הייתי מסוגלת לצייר. הייתי עומדת מול הנייר, עם גוש פחם ביד שלי, רואה איך כולם יוצרים משהו, ואפילו קו לא הייתי מושכת. הייתי יכולה להעביר שעות מול ניירות חלקים, עם המון מכחולים והמון, המון תסכול. כי ידעתי מראש שזה לא ייצא טוב, שהתמונה שתהיה לי בראש לא תתרגם נכון על הבד, שאני אעוות את הפרופורציות או אעוות את הצבעים או אעוות את המחשבה שלי, וזה יהיה מכוער. לא נתתי לעצמי הזדמנות. ויצאתי מזה. איך יצאתי מזה? זה היה תהליך ארוך וממש מורכב, שכלל גם לצאת מכל מני תפיסות שהיו לי לגבי עצמי. אבל אם נתמקד בציור, זה היה כי ניסיתי. לקחתי מכחול, לקחתי קצת צבע, לקחתי גיליון נייר ממש גדול, והתחלתי לנסות. ולאט לאט הרשתי לעצמי לצייר יותר. וכשהתחלתי ציור, לא כעסתי על עצמי אם הוא לא יצא טוב, להפך. למדתי לראות את הטעויות שיש בציור שלי, וללמוד מהן, ולקבל אותן. ולהבין שהן מוסיפות את היופי. ציורים מושלמים טכנית דורשים טכניקה. כל מה שיש לך, סביר להניח, כשאת באה לשיר. אבל ציורים מושלמים טכנית הם ריקים מאמירה, כמו שאת מרגישה כשאת שרה בפני קהל ומתנתקת מהרגש. כי כשאת מכניסה משהו ממך, את משנה משהו בקרירות של הצליל, את הופכת אותו לשונה. בדיוק כמו שכשאת לא מדייקת בצבע, את מבטאה את מה שאת מרגישה באותו הרגע לגבי האובייקט שאת מציירת, או מה שהוא מסמל לגבייך. ממך. אני, בתהליך באמת-ארוך, למדתי שהטעויות שלי בונות את הציור. שאני מציירת מתוך הרס, שחוסר-הדיוק משלים אותו. למדתי לא לפחד לנסות. ותאמיני לי שאני מפחדת עם כל התקרבות ראשונה של המכחול לבד, אני מתמלאת בפחד בתוך הבטן, והיד שלי קצת רועדת. וזה אף פעם, אבל אף פעם לא יוצא מושלם. תמיד יש לי תמונה בראש של איך אינ רוצה שזה ייראה בסוף, ותמיד זה נראה שונה לגמרי כשאני מסיימת, אבל הפער הזה הוא זה שמסמל את הדרך. והדרך שאני עוברת כשאני מציירת משהו היא החשובה בשבילי. את צריכה הרבה אומץ. זה הדבר שאינ הכי מחפשת כשאני מציירת או מנגנת או כותבת, אומץ. אינ מפשפשת הכי עמוק שאינ יכולה ואני ממש מכריחה את עצמי להוציא, וזה הכי קשה בעולם בהתחלה, אבל זה כמו חיכוך סטטי - הוא תמיד גדול יותר מהקינטי. אח"כ זה זורם יותר. ואני מבטיחה לך שאם תשירי לחבר שלך. לא עם תוים והתכוננות נפשית, פשוט סתם תשבי לידו ותתחילי לשיר - זה יעביר בך אלפי צמרמורות אבל גם יעלה לך חיוך. את צריכה לעשות את הצעד הראשון כדי להבין שזה לא מוריד מערך כלום. להפך, זה רק מעלה. שגם אם הקול שלך ירעד או תזייפי קצת (ואינ בטוחה שלא), זה רק יוסיף לזה, זה רק יעצים את המוזיקה. כשניגנתי במאידנק, כשעמדתי בתוך המשרפות, בקור של מינוס כמה מעלות ובלי כפפות, בוכה ורועדת, לא היה לי אכפת מי עומד מולי. להפך, אולי פתאום הבנתי שהם לא צריכים לאיים עליי בשום צורה. וניגנתי כי התחברתי, כי זה נבע מבפנים, וחלקתי את הרגע הזה עם האנשים שהיו מולי גם אם ביומיום, או לפני המסע, הייתי מרגישה שהם שופטים אותי. ואני בטוחה שזה לא יצא טוב. בטוח זייפתי, בטוח נפל לי הצליל, בטוח התבלבלתי בתו. רעדתי מקור ומבכי ומהלם, אבל ניגנתי, וזה היה הכי חזק שיכולתי, ואני בטוחה שגם הם הרגישו את זה.

 

[inbal287]

הממ..

העניין הוא שכמתבגרת בחברה מאוד קשה, לא כ"כ מזיז לי מה אנשים אומרים עליי. חוץ מאשר בתחומים שאני אוהבת ומשקיעה בהם [מוזיקה, ציור, כתיבה]. אבל אני פשוט לא מצליחה להבין למה אני כ"כ מפחדת, כי הרי אף פעם לא אמרו לי שאני לא שרה יפה... ואני אוהבת את הקול שלי ויש לי יכולות ווקאליות... ובכל זאת, אני נשארת ללא קול כשמבקשים ממני לשיר :$ ואת יודעת? יש לי בדיוק את אותן בעיות כמו שלך היו - לא מוכנה להתאמן כשאמא בבית, לא מוכנה לשיר לה סתם כך, גם כשאני כבר לבד בבית אני הולכת לחדר הכי מבודד כדי שהשכנים לא ישמעו. אני מניחה שאת צודקת... ואפילו התחלתי לנסות. לשיר לחבר למשל, שרתי בית אחד בצורה הכי ספונטנית שיש [זה ממש לא היה נשמע כמו הקול שלי] ואחריו הפסקתי [כמעט ברחתי מהחדר, אבל התמודדתי]... והוא אהב את זה מאוד וביקש שאשיר לו עוד, ופשוט לא הייתי מסוגלת. את צודקת, אני צריכה אומץ. אני אמצא אומץ לעשות את זה, ואני מקווה שזה יעבוד לי כמו שזה עבד לך. [בלי קשר, את יודעת שאנחנו נורא דומות? גם אני ניגנתי על חליל צד, גם אני מציירת וכותבת...] תודה על התגובה המושקעת, זה מאוד עזר

 

[A N I g M A]

אני יכולה להגיד לך מניסיון,

שמוזיקאים הם בד"כ ככה. זה לא בא לכולם בטופן טבעי, וצריך להתאמץ. כשאני התחלתי פיתוח קול הייתי משקיעה המון, ועם ההשקעה פחתה, והספקתי ללמוד, כי סתם היה לי חבל על הכסף (שגם ככה לא היה לי

). אגב, גם אני לא מסוגלת לשיר לפני המשפחה, ואני פשוט לא יודעת למה. אנחנו צריכות לבדוק את זה

האמת שאני לא כל כך בטוחה מה זה אצלך, כי את כן יודעת שאת שרה יפה. מה, את מפחדת שיגידו לך שאת לא שרה יפה? את מפחדת מביקורת? כי הבנתי שחברים שלך אומרים שאת כן שרה יפה, וביקורת זה משהו שמי שמתעסק במוזיקה חייב לדעת להתמודד איתה. אין דבר כזה מייאש. אם את באמת רוצה את זה, אסור לך להתייאש. אם תחשבי על כמה שאת רוצה את זה, את גם יותר תדחפי את עצמך להצליח וללמוד ולהתקדם. ואמ.. על זה שאת מנתקת את הצד הרגשי - תקחי את השיר שאת שרה, תעברי עליו, תקראי את המילים ותחשבי על המשמעות. אני מבטיחה לך שיהיה שיפור. בהצלחה

 

[inbal287]

תודה רבה על כל העצות והעידוד,

תהיי בטוחה שאני אשתמש בהן

. זה ממש עזר לקרוא תגובה של מישהי שמתעסקת במוזיקה ומבינה את הבעיה. אני באמת לא בטוחה ממה בדיוק אני מפחדת...

יש מצב שמביקורת, אבל אף פעם לא הייתה לי בעיה כזאת [כל עוד זאת ביקורת בונה]... אולי זה התפתח בזמן האחרון?

ואנחנו באמת צריכות לבדוק את הקטע עם המשפחה

.

 

[Drorrrrrr]

את צריכה

לתפוס את הרגע הזה, שיש לך בו קצת יותר ביטחון. הרגע הזה שאת יודעת שהוא רגע גורלי, לתפוס אותו ואת עצמך ולהכריח את עצמך לעשות את זה. אחרת זה בחיים לא ישתנה. יש רגעים שאסור לתת להם לחלוף סתם ככה. כשתגיעי לרגע כזה, את תדעי, ואז אל תוותרי לעצמך.

 

[inbal287]

הוו... תשובה טובה.

רק שיגיע הרגע הזה כבר

סתם, כאילו, ברור שיש לי רגעים כאלה. שמבקשים ממני לשיר ואני יש פותחת את הפה ושרה בלי בעיות, אבל אני שואפת להצליח לתפוס את הרגע הזה כל פעם ולא רק לפעמים. תודה רבה