אני לא מסוגלת....

[sugar girl1]

אני לא מסוגלת....

נמאס לשבת ולבכות, נמאס לי להרגיש אשמה... הרגשות שלי בקשר לאותו מקרה (שאני לא יודעת איך להגדיר כי אני לא מסוגלת לחשוב על זה) היו מודחקים. והכל צץ שוב, הסיוטים בלילה, אותו זכרון שנחרט במוח כל כך עמוק שכל נשימה שלו מזכירה לי הכל, והמבטים הדוחים שלי גורמים להרגיש כל כך רע עם עצמי. ובלי לשים החיים שלי נעצרו מלכת, כל מה שאני רוצה זה לשכוח, רוצה לחיות חיים נורמלים. אני רק בוכה ובוכה וזה לא עוזר לי אלא רק הורס אותי... הייתי חייבת לשפוך כי הכל כל כך מסובך עכשיו...

 

[צוות מקום]

ברוכה הבאה, sugar girl ../images/Emo20.gif

הלוואי ואפשר היה לעשות משהו כדי למחוק את הכל ולא לזכור, לא לחשוב על זה יותר. אבל לצערי, זה לא ניתן. הזיכרון שם ועכשיו גם הרגשות השיגו אותך. למרות שזה כואב, דעי לך שזה טוב, שאת מסוגלת להרגיש, להתאבל על הכל. בגלל שזה שם, זה אמיתי וזה אכן מאוד מאוד כואב. לסגור את הרגשות האלה רחוק רחוק ממך, לא באמת עוזר, זה רק גורם להם לחפש אחרי דרכים אחרות להתבטא. אבל הם שם, הם לא ישתקו. אז את מוזמנת לכתוב כאן, לספר מה קרה ותראי כמה את לא לבד, כי יש כאן הרבה עיניים שקוראות, של אנשים שיודעים טוב טוב על מה את מדברת.

 

[sugar girl1]

תודה

אני רוצה לכתוב אבל לא מסוגלת, כי זה כל כך קשה, במשך 4 שנים סבלתי מהתעללות מינית ע"י סבי (אבא של אמא שלי) בגיל 10 הכל התחיל אבל לא הבנתי מה הוא עושה, לספר לא יכלתי כי פחדתי שיאשימו אותי, (לא הבנתי כלום) אחרי שנתיים בערך לפני העלייה לחטיבת ביניים היה לנו תדריך בבית ספר על אלימות ואז הרגשתי מגעיל עם עצמי, הייתי מדחיקה הכל, משכנעת את עצמי שזה לא קורה... פשוט הייתי בורחת, לקראת גיל 14 הכניסות שלו לחדר שלי החלו להפפיק ואני התחלתי יותר להגן על עצמי, ישנתי עם דלת נעולה, ישנתי פחות בבית (הייתי לנה אצל דודה שלי) ואז הכל הפסיק... לא דיברתי עם אף אחד, הייתי מנותקת מהסביבה, היום אני בת 17 הגיל הכי מסובך שלי, לפני שנה ניסתי גם להתאבד, ואז לפני כמה חודשים הכל חזרה אליי, כל הפלאשבקים מאותם לילות ארוכים, לילות ללא שינה, לילות של פחד, ניהלתי חיים כפולים, ניסיתי להיות מאושר עם החבר החדש שהיה לי, ולבד בכיתי הסתגרתי ואז לא יכלתי יותר, יש לי עובדת סוציאלית והכי עוזרת לי אבל כשאני חוזרת הביתה לאותם זכרונות, כל משאני רוצה זהק לברוח, כי סבא שלי גר איתנו באותו בית... וזה כל כך קשה, כשהוא עובר לידי, אני מרגישה כל כך חלשה ורצון לעזוב את החיים... נעים לדעת שיש אנשים שמוכנים להקשיב כי זה מקרה שקשה להתמודד איתו.. סנדרה

 

[צוות מקום]

קודם כל, טוב לשמוע שזה נפסק

אבל עצם המראה שלו וודאי קשה לך, הנוכחות שלו בבית ועכשיו יותר מתמיד, כי את יודעת בדיוק מה הוא עשה לך, בהבנה של בת 17 ולא בתמימות של בת 10, שמאמינה במבוגרים וחושבת שהם לעולם לא יפגעו בה. את יודעת שמבוגרים מסוגלים לפגוע, גם אם הם קרובי משפחה. כואב שהוא ניצל את התמימות שלך ועשה דברים שלא יעשו. כואב שהוא בגד בך, כי מאותו רגע שהעיז לגעת בך, הוא כבר לא סבא בדיוק, הוא חצה את הגבול. ועכשיו את עם ההתמודדות, עם הרגשות הכל כך קשים שהתעוררו, דורשים ממך התייחסות. זו דרך לא פשוטה לעבור, אבל עוברים אותה סנדרה, וגם את יכולה לעבור אותה, רק תחליטי. יש לך כבר את העובדת הסוציאלית ואולי עוד אנשים שאת יכולה לקבל מהם תמיכה. אני מניחה שלספר לאמא מרגיש לך כמו משהו בלתי אפשרי, או שאני טועה? אילו היית מספרת לה, איך נראה לך שהיא היתה מגיבה? אני שואלת כי אם היא תקח את הצד שלך, אני מניחה שהיא לפחות תדאג שהוא לא יגור אתכן באותו בית. שלא תצטרכי לראות אותו יותר לעולם.

 

[rob roy]

לגבי פגיעה על ידי הסבא

מה הסיכוי שאדם הפוגע בנכדתו, לא עשה זאת כבר עם ביתו? כך שהבת והאם, החושבות כל אחת שרק היא נפגעה, חוששות לספר לשניה כדי לא לפגוע בה? האם ישנו איזה מחקר או אתר שבדק את הנושא?

 

[צוות מקום]

אין לנו משהו מוכן

אבל היה קישור לחיפוש שנראה לי לא רע, אתה יכול אם אתה רוצה, לחקור אותו.

 

[sugar girl1]

האימא...

כן יודעת, היא גילתה זאת לאחרונה. וזה הופנה ללשכת הסעד, כי לפי העובדת הסוצילאית מחוייבת לדווח על כך, והכי מכעיס אותי שאימא שלי דואגת יותר למשפט מאשר לי... אני ביקשתי שלא יעשו שום דבר בנידון, אז מחכים לאישור לבטל הכל... החיים מסריחים...

 

[צוות מקום]

כואב לשמוע

שאחרי שזה נודע לה, הוא ממשיך לגור אתכן באותו בית. אישור לבטל הכל? למה בעצם?

 

[rob roy]

האימא...

לא נפגעה בעצמה? אולי היא כן נפגעה, וההתמקדות שלה על המשפט במקום עלייך, נובעת מכך שהיא עדיין מדחיקה? אני ממש לא יודע, רק שואל ומנסה להבין. שאלת אותה אם הוא פגע גם בה?

 

[צוות מקום]

ומה זה בעצם משנה...

האם סנדרה אמורה לחשוב עכשיו על צרכיה של אמא שלה? נראה לי שזה אמור להיות ההפך. אמא היא אמא, אדם מבוגר, עליה לדאוג לבתה. לא להפך.

 

[rob roy]

ברור שהבת היא החשובה

הסיבה ששאלתי, היא שזה אולי יסביר למה האמא מתנהגת בחוסר איכפתיות. למה המשפט מעסיק אותה יותר ממצנה של הבת. כי אם גם האם נפגעה, והיא תחליט להכיר בזה, עדותה תוכל להיות מאד משמעותית: אדם שפגע גם בבתו וגם בנכדתו.

 

[צוות מקום]

אלא מה

כאן המקום של הבת לכתוב. האם לא כותבת כאן ואין לנו דרך לדעת מה קרה לה ומה רצונה. והבת כואבת והדבר האחרון שהיא "צריכה" זה להתחיל להתחשב בכך שאולי גם האם נפגעה. העיסוק כאן אינו היפותטי ולא פילוסופי. השיחה היא עם האדם שבא לדבר, לא עם מי שלא.