סירופ דובדבן
New member
אני לא מצליחה לבטא את עצמי בכתיבה
אני כותבת למחייתי, והספרים שלי בחנויות נמכרים בהמוניהם. אני כותבת לבני נוער ולילדים. כתיבה תמיד היתה חלק בלתי נפרד ממני. בשנים האחרונות עברתי תקופה קשה מאוד מבחינה נפשית וכעת אני מתחילה לצאת ממנה. אני כל כך רוצה לכתוב את זה איכשהו, להנציח את זה בספר עמוק, מרגש וחושפני - כנראה למבוגרים, כי לבני נוער לא אוכל להעביר דברים כל כך אפלים ומורכבים - אבל אינני יודעת איך. אני מנסה, וזה מצליח לי מעט, פה ושם, כמה משפטים חזקים בודדים, כמה קטעים קצרצרים, אבל שום דבר שמצליח לי למלא עלילה, פרקים, ספר. אני יודעת שאנשים חושבים בודאי שאני אדם שטחי ורדוד למדיי כי הם מכירים אותי רק דרך הספרים הנוכחיים שלי שמתפרסמים בחנויות - שאלה ספרי נוער, קליליים ונחמדים, בשפה קולחת ופשוטה. הם לא יודעים איזה דברים חוויתי, איזה אדם אני בכלל. כי לא הראיתי להם. אני משתקעת בכל פעם מחדש בעלילה מתוקה של בני נוער עם בעיות יומיומיות, ולא חושפת את הצד האפל, המסובך, אפילו המפחיד, שיש בי. ואני כמהה - כל כך כמהה לעשות זאת! אני מנסה ומנסה ולא מצליחה. סביבי אני רואה ספרים של סופרים שמצליחים לתעד - בעקיפין דרך דמויות בידיונית, בדרך כלל - את חוויותיהם הרגשיות, הנפשיות - בעלילה מורכבת, עמוקה ומרגשת. ואני לא מבינה איך הם מצליחים. אני יודעת שאני לא אדם רדוד. גם אלה שמכירים אותי טוענים באוזניי שהאופי המתפלסף, העמוק והרגיש שלי כל כך לא תואם לאופי הקליל והנאיבי של הספרים שלי ולמתיקות שנודפת מהם. ואני יודעת שהם צודקים, אבל איני מסוגלת - אולי מפחד? אולי משיתו? אולי בכלל מחוסר יכולת לגבי הדרך והצורה שצריך לעשות זאת?--- לבטא את החוויות הנפשיות האמיתיות שלי, את התובנות והרגשות שלי, דרך הכתיבה. כאילו בסופו של דבר הכתיבה זרה ומנוכרת כלפיי. פעם היא הייתה חברתי הטובה, היום היא כמו חתול שמן שהתמקם על כרית אחת מול האח ולא זז משם. היא לא מוכנה להיענות למה שאני באמת רוצה לבטא דרכה. וזה מוזר. כי בתור סופרת הכתיבה שלי אמורה לשקף את מה שאני. והיא לא. אני בכלל לא מרגישה כבר מחוברת לספרים שלי כמו בעבר. אני רוצה שהם יראו מי אני. אבל הם לא. הם נכתבים במאמץ רב כי אני משתדלת מאוד להתחבר לצורת חשיבה נאיבית וקלילה (הספרים מיועדים הרי לילדים), ומשכתבת מחדש כל פיסקה. המשפטים המקוריים שלי עמוסים, מורכבים ומסובכים. רק אחרי שתי הגהות שלי (ועוד אחת חיצונית) הספר משוכתב לצורתו הקלילה. אבל זה שהמשפטים במקור מסובכים לא אומר שהם מצליחים לבטא את מה שאני מנסה. אני מרגישה דבר אחד - וכותבת דבר אחר. הרבה פחות אפל, הרבה פחות כואב. אני חושבת קושי, תסכול, בדידות - וכותבת קלילות, פשטות וסיטואציות יומיומיות חמודות בין בני נוער. אני חושבת תהום - וכותבת מישור פרחוני. איך עושים את זה? מעולם לא הבנתי איך אמנים מצליחים לקשקש על נייר ואז לראות בזה ביטוי לרגשות שלהם, ועוד שאנשים אחר כך יסתכלו על היצירה, יטו ראש הצידה ויציינו שזה מבטא ככה ומבטא ככה?? או איך משוררים כותבים שירה מודרנית שמצליחה בצורה כה מתומצתת וקולעת לתאר חוויה רגשית?? למה אני נעולה בצורת כתיבה אחרת, חונקת ומתסכלת, שלא נותנת לי לבטא את אני האמיתית. איך עושים את זה. איך מחברים בין הרגשות האפלים, הכואבים, לבין הכתיבה. איך הופכים חוויה רגשית לסיפור נגיש - בלי לנסות לייפות אותו, להקליל אותו, לפשט אותו מידי. איך, איך, איך.
אני כותבת למחייתי, והספרים שלי בחנויות נמכרים בהמוניהם. אני כותבת לבני נוער ולילדים. כתיבה תמיד היתה חלק בלתי נפרד ממני. בשנים האחרונות עברתי תקופה קשה מאוד מבחינה נפשית וכעת אני מתחילה לצאת ממנה. אני כל כך רוצה לכתוב את זה איכשהו, להנציח את זה בספר עמוק, מרגש וחושפני - כנראה למבוגרים, כי לבני נוער לא אוכל להעביר דברים כל כך אפלים ומורכבים - אבל אינני יודעת איך. אני מנסה, וזה מצליח לי מעט, פה ושם, כמה משפטים חזקים בודדים, כמה קטעים קצרצרים, אבל שום דבר שמצליח לי למלא עלילה, פרקים, ספר. אני יודעת שאנשים חושבים בודאי שאני אדם שטחי ורדוד למדיי כי הם מכירים אותי רק דרך הספרים הנוכחיים שלי שמתפרסמים בחנויות - שאלה ספרי נוער, קליליים ונחמדים, בשפה קולחת ופשוטה. הם לא יודעים איזה דברים חוויתי, איזה אדם אני בכלל. כי לא הראיתי להם. אני משתקעת בכל פעם מחדש בעלילה מתוקה של בני נוער עם בעיות יומיומיות, ולא חושפת את הצד האפל, המסובך, אפילו המפחיד, שיש בי. ואני כמהה - כל כך כמהה לעשות זאת! אני מנסה ומנסה ולא מצליחה. סביבי אני רואה ספרים של סופרים שמצליחים לתעד - בעקיפין דרך דמויות בידיונית, בדרך כלל - את חוויותיהם הרגשיות, הנפשיות - בעלילה מורכבת, עמוקה ומרגשת. ואני לא מבינה איך הם מצליחים. אני יודעת שאני לא אדם רדוד. גם אלה שמכירים אותי טוענים באוזניי שהאופי המתפלסף, העמוק והרגיש שלי כל כך לא תואם לאופי הקליל והנאיבי של הספרים שלי ולמתיקות שנודפת מהם. ואני יודעת שהם צודקים, אבל איני מסוגלת - אולי מפחד? אולי משיתו? אולי בכלל מחוסר יכולת לגבי הדרך והצורה שצריך לעשות זאת?--- לבטא את החוויות הנפשיות האמיתיות שלי, את התובנות והרגשות שלי, דרך הכתיבה. כאילו בסופו של דבר הכתיבה זרה ומנוכרת כלפיי. פעם היא הייתה חברתי הטובה, היום היא כמו חתול שמן שהתמקם על כרית אחת מול האח ולא זז משם. היא לא מוכנה להיענות למה שאני באמת רוצה לבטא דרכה. וזה מוזר. כי בתור סופרת הכתיבה שלי אמורה לשקף את מה שאני. והיא לא. אני בכלל לא מרגישה כבר מחוברת לספרים שלי כמו בעבר. אני רוצה שהם יראו מי אני. אבל הם לא. הם נכתבים במאמץ רב כי אני משתדלת מאוד להתחבר לצורת חשיבה נאיבית וקלילה (הספרים מיועדים הרי לילדים), ומשכתבת מחדש כל פיסקה. המשפטים המקוריים שלי עמוסים, מורכבים ומסובכים. רק אחרי שתי הגהות שלי (ועוד אחת חיצונית) הספר משוכתב לצורתו הקלילה. אבל זה שהמשפטים במקור מסובכים לא אומר שהם מצליחים לבטא את מה שאני מנסה. אני מרגישה דבר אחד - וכותבת דבר אחר. הרבה פחות אפל, הרבה פחות כואב. אני חושבת קושי, תסכול, בדידות - וכותבת קלילות, פשטות וסיטואציות יומיומיות חמודות בין בני נוער. אני חושבת תהום - וכותבת מישור פרחוני. איך עושים את זה? מעולם לא הבנתי איך אמנים מצליחים לקשקש על נייר ואז לראות בזה ביטוי לרגשות שלהם, ועוד שאנשים אחר כך יסתכלו על היצירה, יטו ראש הצידה ויציינו שזה מבטא ככה ומבטא ככה?? או איך משוררים כותבים שירה מודרנית שמצליחה בצורה כה מתומצתת וקולעת לתאר חוויה רגשית?? למה אני נעולה בצורת כתיבה אחרת, חונקת ומתסכלת, שלא נותנת לי לבטא את אני האמיתית. איך עושים את זה. איך מחברים בין הרגשות האפלים, הכואבים, לבין הכתיבה. איך הופכים חוויה רגשית לסיפור נגיש - בלי לנסות לייפות אותו, להקליל אותו, לפשט אותו מידי. איך, איך, איך.
מהניסיון שלי, להשוות את עצמינו לאחרים רק מביא לכאב ראש אבל כשאת אומרת שאת חווה קושי תסכול וכו', וכותבת קלילות.. אולי זה דווקא כן חשוב את מביאה איזה סוג של יריב הולם למחשבות השליליות, את לוקחת להן את הכוח המדכא אולי את אומרת שהכתיבה אמורה לשקף את מה שאת.. יתכן, ואולי היא משקפת את מה שאת לא? כתיבה אמורה להיות כייף, או מקילה. אף על פי כשאני רושמת דברים לא נחמדים על אדם והוא מאמין שזה עליו זה לא כל כך כייף בשבילו. כתיבה אמורה להיות כייף לאדם שרושם אותה. חבל שאיכפת לך מאיך שאנשים תופשים אותך בראשם. בדרך כלל זה בצורה לא נכונה, ותמיד תהיה מצידם ביקורת. אני מאמינה שאנשים לא רוצים להיות עם עצמם בתוך הצד האפל, הם רוצים לראות את הדברים הטובים שבחיים כי רע, איכשהו, יש מספיק לכל אחד את שלו. אבל בכל זאת אני אנסה לענות לשאלה שלך. למרות שאולי זאת לא התשובה שאת מחפשת. מכיוון שאת מקצועית ומחפשת גם "רייטינג" ע"י כתיבה מתמשכת נקייה (מעריכה) - שזה אומר בעצם זורמת, בפורום\יומן, כשתגיעי למצב שבו את כותבת חופשי, בלי לנסות מיד לשכתב ולבקר את הרגשות .. וכן אולי בהתחלה תחשבי שלילי ותרשמי חיובי, אבל אם לא תעצרי בעצמך בסופו של דבר גם השלילי יגיע, פשוט תקבלי אותו, ומתישהו אחרי האפיזודה ביום אחר תנסי לערוך. אבל קודם כל צריך להגיע לבסיס, שזה כל דבר שהוא בכיוון. ובכלל, אנשים אחרים תמיד יהיו ביקורתיים כלפי אחרים. חבל שאת קשה כל כך עם עצמך.