Jagged Little Pill
New member
"אני לא מרטין" פרק 1
הדבר הראשון שהבחנתי בו כשנכנסתי לבית החולים היו הקירות הירוקים-חיוורים. צבע כל כך עגמומי ומדכא. כמו צבע השמיים ביום סוער וקודר. מישהו תלה שרשראות בכתום ושחור על התקרה לכבוד "ליל כל הקדושים". ועל חלק מהדלתות היו מודבקות מכשפות מקרטון. אבל הקישוטים לא ממש עזרו.אפילו אם נכנסת לכאן במצב-רוח מרומם,הצבע של הקירות ישנה לך את המצב-רוח ויגרום לך להרגיש עצוב,מדוכא ומבוהל. אין ספק שלא הרגשתי עליז במיוחד כשפסעתי בין הורי לאורך המסדרון שהוביל לחדרי. אמא לחצה לי את היד. היד שלה הייתה חמה. שלי הייתה קרה ודביקה. "אין לך מה לדאוג,שון," היא אמרה ברכות. נעליה נקשו על ריצפת האריחים הקשה. אבא מילמל את מספרי החדרים שחלפנו על פניהם. "12ב'.. 14ב'.. 15ב'..." "ניתוח שקדים זה לא ניתוח מסובך,"אמרה אמא בפעם המאה לפחות. "הגרון שלך יכאב כמה ימים.ואז הכל יסתדר ." הנעליים של אמא נקשו במורד המסדרון כמו תיקתוק שעון. "אבל למה בכלל להוציא אותך?" ייבבתי."אני מאוד קשור אליהם ריגשית!" אבא ואמא צחקו. אני תמיד מצליח להצחיק אותך. זה כישרון די מועיל כשהם כועסים.כמובן שהם לא כעסו עלי היום.אבל תמיד אני מתבדח שאני עצבני. "רק תחשוב על זה, יותר לא תסבול מכאבי גרון איומים כשאתה מצטנן" אמר אבא,עיניו עדיין נעוצות במספרי החדרים על הדלתות. "יותר לא תסבול מבלוטות נפוחות." "איזה כיף לי," מילמלתי בזעף. "לאף אחד מהחברים שלי לא הוציאו את השקדים,איך זה שדווקא לי צריך? ועוד בליל כל הקדושים!?" "את ילד עם המון מזל,"אמר אבא. גם הוא בדרן רציני. "אבל ליל כל הקדושים זה החג שאני הכי אוהב!" אמרתי.אני אוהב להפחיד אנשים,אני אוהב שמפחידים אותי.ועכשיו אני מפספס את כל הכיף. איך יכולתי לדעת שזה עומד להיות ליל כל הקדושים הכי מפחיד בחיי?
הדבר הראשון שהבחנתי בו כשנכנסתי לבית החולים היו הקירות הירוקים-חיוורים. צבע כל כך עגמומי ומדכא. כמו צבע השמיים ביום סוער וקודר. מישהו תלה שרשראות בכתום ושחור על התקרה לכבוד "ליל כל הקדושים". ועל חלק מהדלתות היו מודבקות מכשפות מקרטון. אבל הקישוטים לא ממש עזרו.אפילו אם נכנסת לכאן במצב-רוח מרומם,הצבע של הקירות ישנה לך את המצב-רוח ויגרום לך להרגיש עצוב,מדוכא ומבוהל. אין ספק שלא הרגשתי עליז במיוחד כשפסעתי בין הורי לאורך המסדרון שהוביל לחדרי. אמא לחצה לי את היד. היד שלה הייתה חמה. שלי הייתה קרה ודביקה. "אין לך מה לדאוג,שון," היא אמרה ברכות. נעליה נקשו על ריצפת האריחים הקשה. אבא מילמל את מספרי החדרים שחלפנו על פניהם. "12ב'.. 14ב'.. 15ב'..." "ניתוח שקדים זה לא ניתוח מסובך,"אמרה אמא בפעם המאה לפחות. "הגרון שלך יכאב כמה ימים.ואז הכל יסתדר ." הנעליים של אמא נקשו במורד המסדרון כמו תיקתוק שעון. "אבל למה בכלל להוציא אותך?" ייבבתי."אני מאוד קשור אליהם ריגשית!" אבא ואמא צחקו. אני תמיד מצליח להצחיק אותך. זה כישרון די מועיל כשהם כועסים.כמובן שהם לא כעסו עלי היום.אבל תמיד אני מתבדח שאני עצבני. "רק תחשוב על זה, יותר לא תסבול מכאבי גרון איומים כשאתה מצטנן" אמר אבא,עיניו עדיין נעוצות במספרי החדרים על הדלתות. "יותר לא תסבול מבלוטות נפוחות." "איזה כיף לי," מילמלתי בזעף. "לאף אחד מהחברים שלי לא הוציאו את השקדים,איך זה שדווקא לי צריך? ועוד בליל כל הקדושים!?" "את ילד עם המון מזל,"אמר אבא. גם הוא בדרן רציני. "אבל ליל כל הקדושים זה החג שאני הכי אוהב!" אמרתי.אני אוהב להפחיד אנשים,אני אוהב שמפחידים אותי.ועכשיו אני מפספס את כל הכיף. איך יכולתי לדעת שזה עומד להיות ליל כל הקדושים הכי מפחיד בחיי?
