החלטות, החלטות
תמיד עניין אותי לדעת איך קובעים את הדברים הקטנים האלה. נגיד, למה המספר המקסימלי של תווים בהודעה הוא דווקא 6500? כנראה שאני לעולם לא אדע. ונחזור לעניינו: [הקטיעה היא אקראית לחלוטין] יש את האנשים שמתחילים לשאול לגבי כל מנה מה יש בה, וכמה היא עולה. הם מביטים בתפריט, רואים "פסטה אלה-אוליו", "סלט לה-קאזה", וואטאבר, ובמקום להמשיך בשוונג של הקריאה (מי יודע, אולי בסוף הם יתפסו את העיקרון), הם שואלים אותי מה יש במנה. תראו, נכון שאני את ההתמחות שלי עשיתי, ואני יודעת לזהות ולהבדיל בין המנות כמו שאני מכירה את כף ידי, אבל בין זה לבין לדעת מה יש בכל מנה ומנה, בדיוק, המרחק גדול. ואני גם לא רואה צורך בלמידה שכזאת. תפריטים הומצאו מסיבה מסויימת. גם מלצרים. הלקוח לא הגיע בכדי לבחון כמה מחירים לא הכרחיים אני זוכרת בע"פ, הוא הגיע בכדי לסעוד, לשתות, ואולי to have a good time, וכמה קטעים עם המלצרית. ויש את האנשים שרואים מלצר עם מגש שכבר אי-אפשר לראות מרב הכלים, והם בכלל נראים על סף צניחה חופשית, ביד אחת, קרש מעץ (זה לג´בטות, ולצלחות אובליות) שעליו גם כן יש כמה כלים (אתם רואים איך חושבים על הכל?), ומחליטים שזה העיתוי המושלם לבקש ממנו לקחת את החשבון, או לדסקס איתו על מזג האוויר. מה לעזאזל הם חושבים?! איך מישהו בלי ידיים פנויות יכול לקחת מהם את הפאקינג חשבון? וזה לא שהם מבקשים לחזור אח"כ או משהו כזה, הם מגישים לו אותו עם היד. אתם לא מתארים לעצמכם מה זה. אתם קורסים תחת העומס של הכלים שלפעמים שוקלים יותר מכם, ומישהו מנפנף לכם בחשבון מול הפרצוף. ואת הפרק הזה אני אקנח בפן נימוסי. זה באמת משהו שאני לא מצפה שאנשים יעשו, כי אחרי הכל, זאת העבודה שלי, אבל תאמינו לי שאם תאמצו את הרעיון הזה, המלצר התורן יעריך את זה מאוד מאוד. לפעמים, בעיקר בשולחנות גדולים שצמודים לקיר, ומכל צד מקיפים אותם שולחנות אחרים, נורא קשה לערוך. לפעמים זה ממש בלתי אפשרי. לפעמים זה סתם לא נעים, כי צריכים לדחוף את הידיים בין האנשים ולשים להם פלייסמנט (או שזה פלייסמאט? אף פעם לא הייתי בטוחה, והתפדחתי לשאול), מפית, סכין ומזלג. וצלחות קטנות, אם הם רוצים להתחלק במנה. צריכים ממש להיכנס עם חצי גוף אל השולחן, ולערוך. אני כל כך שונאת את הסיטואציות האלה. אתם, כאנשים מתחשבים, שגם מעריכים את הפרטיות שלהם וגם מעוניינים לשמור על המרחב האישי שלכם (או המרחב הקיבוצי-שולחני שלכם), יכולים למנוע את זה. פשוט להעביר הלאה את המפית-סכין-מזלג, ולערוך בעצמכם ליושבי השולחן הפנימיים. זה הכל. אבל זה לא משהו שאני מתרגזת בגללו. זה משהו שמציק לי אבל לא נגרם באשמת אחרים. הפרק הזה נשמע כמו התבכיינות אחת גדולה, אבל עוד לא שמעתם חצי, ואני גם ככה אחת שלא מתלוננת יותר מדי. אתם שומעים את הדברים ממלצרית מאוד מאופקת ולא קוטרית.
יצאתם לארג´ים! אז זהו, שלא. על טיפים נאמר הרבה, אך הדבר הכי נכון שניתן לייחס למילת ה-ט´, הוא שאתם לא יודעים מה זה אין לכם איזה מלצרות-גיג בעברכם. נשמע בנאלי, נשמע לא-מבוסס, אבל זה כל כך נכון. זה הדבר הכי נכון בכל המגילה הזאת. בנסיון להסביר לחברה למה טיפ של ארבעה שקלים על ששה-עשר הוא לא מעורר הערצה (לא בציניות. זה לא טיפ גרוע, אבל זה לא משהו כל כך מדהים), פצחתי בביסוס תיאוריה. טיפים מתחלקים לפי הסכום המשולם. עד מאה שקלים, מה שנחשב יחסית לסכום נמוך (כשחושבים על הטיפ), לא מביטים על הטיפ באחוזים. ממש לא. טיפ של עשרה שקלים על נגיד ארבעים לא יירשם כטיפ נדיב ומרעיש. עד עשרה שקלים טיפ, אין דבר מעניין. אף אחד לא יגיד על טיפ כזה שהוא לא בסדר (כל עוד הוא מעל לעשרה אחוזים...), אבל לא ידברו על זה יותר מדי. אולי אם נניח השאירו עשרה שקלים על עשרה שקלים, או משהו כזה, אבל גם זה נשכח במהרה. טיפ של מעל לעשרה שקלים הוא כבר משהו נחמד הרבה יותר. במקום העבודה שלי, הטיפים משותפים לכולם (קופת טיפים), ולפעמים מלצרים לוקחים חשבון משולחן שלא היה "שלהם", ולא שמים לב תמיד לטיפ, כי לא יודעים בכמה בערך הם סעדו, ולא מתחילים לחשב את זה. ההערה הזאת באה להסביר שבמקום העבודה של הכותבת, לא אורבים לטיפים ומתנפלים עליהם. היא עבדה גם במקומות בהם זה היה מחליא פשוט, כל מה שהיה סביב הטיפים. בכל אופן, אף פעם אל תשאירו טיפ של חמש שישים על חמישים ושישה שקלים. זה די נוראי, וסביר להניח שאחרי שתלכו ידברו על אלו שהשאירו עשרה אחוזים, על האגורה. עכשיו יקומו כל הצדקנים, שיגידו ש"מה, הם לא חייבים לך שומדבר, תגידי תודה שאת מקבלת טיפ בכלל, זאת רק אופציה לשלם טיפ, את יודעת. ובכלל, אם המלצרית לא הייתה מעל ומעבר, לא נשאיר לה טיפ כל כך יפה." אז קודם כל תשבו בבקשה. Clearly, אתם לא הייתם מלצרים. עכשיו, נא לא לצעוק, זה מקום תרבותי פה, ולא באנו לריב ולהתקומם. הרשו לי לספר לכם עובדה מצערת וכואבת. ברב המקומות, המלצרים עובדים על טיפים only. במקומות יותר "בסדר", משלמים להם בסיס, שאם לא מגיעים אליו בטיפים, משלימים להם עד אליו. במקומות שרק שומעים עליהם ועוד לא נתקלתי במלצר שעובד בשכזה, משלמים משכורת קבועה למלצרים, והם מקבלים בנוסף אליה את כל הטיפים שהם עושים. לדאבוני, המצב הכלכלי בארץ, והכמיהה לעבודה, מנמיכים את התנאים המוצעים לכל דורש-עבודה, ורב מלצרי-ישראל עובדים מבלי שהמקום בכלל ישלם להם, ולו אגורה שחוקה אחת. עבדתי גם במקום כזה. כיום אני עובדת בסוג השני של מקומות העבודה – זה עם הבסיס, שאם לא מגיעים אליו, "משלימים". אבל הבסיס הוא די נמוך, כך שבפועל הטיפים הם המשכורת שלנו. כפי שאתם בטח יודעים, בימים קשים אלו, המחירים במסעדות ובבתי קפה (ובפאבים, וכל מה שקשור לעסק הזה) לא כוללים שירות. לפני כמה ימים, עמיתה לעבודה אמרה לי משהו מאוד חכם, על שולחן שלא השאיר בכלל טיפ. אני חשבתי שהם לא הכי נחמדים בעולם, אבל שבכל זאת, הם לא חייבים לנו שומדבר. אז היא אמרה לי "יש להם אוכל על השולחן. הוא לא הגיע לשם בכוחות עצמו. מישהו הגיש להם אותו. והמישהו הזה לא קיבל תמורה לעבודה שלו." הניסוח היה שונה, אני הרשיתי לעצמי להפוך את זה ליותר חד-משמעי, אבל הכוונה ברורה. לא להשאיר טיפ למלצר חוצפן, יכול עוד להיות (איכשהו) מובן. אבל סתם ככה, בלי סיבה (המלצר הזה ממש לא חצוף) לא להשאיר טיפ זה נבזי. בסיכומו של עניין, אין כללים לכמה טיפ רצוי להשאיר כדי כן לצאת "לארג´ים", אבל יש דברים שנראים ממש לא טוב. כמו מישהו שמבקש לפרוט לו שקל לשני חצאים בשביל הטיפ. או מישהו שמשאיר תשע וחצי, על תשעים וחמש. חצי שקל הוא לא מה שישנה את החיים של אף אחד. אז אני לא מתכוונת להיות קטנונית, ולהיכנס לכיס של אף אחד, אבל יש דברים שפשוט גורמים לך לתהות. אבל מה שאני כן יכולה להגיד לכם הוא שכשאתם משאירים טיפ נדיב, כל כך יעריכו את זה. זה ממש עושה את היום. לא בגלל הכסף עצמו, כלומר, לא רק, כי כסף אחרי הכל, זה כסף, אלא בגלל היחס. זה לא נשמע טוב, אני יודעת, אבל באמת יחשבו עליכם טובות. ואם יוצא לכם לשם לב לזה אתם תראו שמלצרים שמתפקדים כלקוחות אפילו מגזימים קצת עם הטיפים. לטובה, אם היה איזשהו ספק. אחרי שנמצאים שם, מעריכים את העבודה הקשה.
