אני לא עומדת בזה
באמת שקיבלתי את האוטיזם של השני, נכנסנו לרוטינה של טיפולים, אין הרבה התקדמות אבל באמת שמנסים להשלים עם המצב.
עכשיו הגדול זקוק לתרופות וטיפול פסיכולוגי. ובאופן כללי, מדאיג אותי מה יהיה איתו.
הקטן לא מדבר, ואומנם יש לו בעיות שמיעה, לדעתי זה הרבה מעבר. אני ממש חוששת שיש בעיית תקשורת. ביקשתי הפניה לאבחון, עוד מעט נחליט האם לנתח כדי לפתור את בעיית השמיעה ולראות האם היא אכן "אשמה".
השלישי סתם מופרע. עכשיו שיש לו אח עם הפעות קשב וריכוז ועוד אח עם הפרעות קשב, יש מצב שגם הוא עם איזו הפרעה. דווקא לא ריכוז וקשב אלא אולי היפראקטיביות או משהו אחר. הוא גם רחוק מאד שכלית מאחיו. שאולי זה בסדר כי הם מחוננים, אז אולי הוא ממוצע. ואולי גם מתחת. בטיפת חלב אומרים שהכל בסדר, גם רופאה התפתחותית לא זיהתה בעיות לפני חצי שנה. אבל אני לא סומכת עליה.
אין לי כוח להתמודד. כל יום בשבוע אני לוקחת את הגדולים לחוגים בגלל בעיות מוטוריות או חברתיות. בכוונה מצאנו פסיכולוגית לשני קרוב אלינו כדי שלא נצטרך שוב ליגרר עם הקטנים. עכשיו צריך לחפש לגדול.
עוד שנה גם השלישי מגיע לגיל של חוגים. אני לא יכולה לעמוד בזה פיזית. אני גם מרגישה רע שאני מרחמת על עצמי כשהילדים צריכים להתמודד עם בעיות. שלא לדבר על זה שאלה הגנים הדפוקים שלי שגורמים לבעיות (אני בטוחה שאבא שלי היה אוטיסט, והגדול ממש דומה לי בהכל. וגם אם אלה גנים של בעלי, אני זאת שהחלטתי להביא איתו ילדים).
זהו, הוצאתי קיטור
באמת שקיבלתי את האוטיזם של השני, נכנסנו לרוטינה של טיפולים, אין הרבה התקדמות אבל באמת שמנסים להשלים עם המצב.
עכשיו הגדול זקוק לתרופות וטיפול פסיכולוגי. ובאופן כללי, מדאיג אותי מה יהיה איתו.
הקטן לא מדבר, ואומנם יש לו בעיות שמיעה, לדעתי זה הרבה מעבר. אני ממש חוששת שיש בעיית תקשורת. ביקשתי הפניה לאבחון, עוד מעט נחליט האם לנתח כדי לפתור את בעיית השמיעה ולראות האם היא אכן "אשמה".
השלישי סתם מופרע. עכשיו שיש לו אח עם הפעות קשב וריכוז ועוד אח עם הפרעות קשב, יש מצב שגם הוא עם איזו הפרעה. דווקא לא ריכוז וקשב אלא אולי היפראקטיביות או משהו אחר. הוא גם רחוק מאד שכלית מאחיו. שאולי זה בסדר כי הם מחוננים, אז אולי הוא ממוצע. ואולי גם מתחת. בטיפת חלב אומרים שהכל בסדר, גם רופאה התפתחותית לא זיהתה בעיות לפני חצי שנה. אבל אני לא סומכת עליה.
אין לי כוח להתמודד. כל יום בשבוע אני לוקחת את הגדולים לחוגים בגלל בעיות מוטוריות או חברתיות. בכוונה מצאנו פסיכולוגית לשני קרוב אלינו כדי שלא נצטרך שוב ליגרר עם הקטנים. עכשיו צריך לחפש לגדול.
עוד שנה גם השלישי מגיע לגיל של חוגים. אני לא יכולה לעמוד בזה פיזית. אני גם מרגישה רע שאני מרחמת על עצמי כשהילדים צריכים להתמודד עם בעיות. שלא לדבר על זה שאלה הגנים הדפוקים שלי שגורמים לבעיות (אני בטוחה שאבא שלי היה אוטיסט, והגדול ממש דומה לי בהכל. וגם אם אלה גנים של בעלי, אני זאת שהחלטתי להביא איתו ילדים).
זהו, הוצאתי קיטור
