אני לא רוצה לצאת מהמטריקס!
עכשיו סוף סוף הבנתי את זה. אני לא רוצה לצאת מהמטריקס, אני רוצה להיכנס אליו! ליצור עולם וירטואלי אך מציאותי לחלוטין, לבנות אותו בדיוק איך שאני רוצה וכפי שאני מדמיין שהמציאות צריכה להיות, להיכנס אליו ואז למחוק לעצמי את הזיכרון על כל מה שאי פעם קרה (אך כמובן לעשות שפעם בחצי שנה אני מקבל את הזיכרון חזרה לכמה שעות ויכול לבחור האם להמשיך או לצאת ולתקן את המערכת, כדי שדברים לא יתחילו להשתבש ואני אתקע). למה אנחנו אמורים לרצות לצאת מהמטריקס? ככל שהעולם אמיתי יותר כך הוא גם קשה יותר, עלוב יותר, מנותק יותר. ככל שהוא אמיתי יותר כך הוא מרגיש לי אמיתי פחות! זה כל העניין. אנחנו חיים בעולם האמיתי ובדיוק בגלל זה הוא מרגיש כל כך.. דמיוני.. בגלל שאין לו שום קשר למציאות היחידה שקיימת והיא אני. אני רוצה לשקוע בעצמי - בכל מה שאני יכול להיות בטוח שהוא קיים. אני לא מחפש עולם חיצוני ומציאותי, אני מחפש את עצמי, את העולם שלי. העולם ה'אמיתי' תמיד יהיה סוג של מטריקס, הוא תמיד יהיה תוכנה שרצה על חומרה חיצונית - על מחשב, על זמן\מרחב, על מוחותיהם הערמומיים של בעלי אינטרסים למיניהם, זה בכלל לא משנה! האם זה משנה על מה רצה התוכנה? האם זה משנה אם היא 'אמיתית אובייקטיבית'? היא תמיד תיהיה חיצונית לי ולכן היא תמיד תיהיה מזוייפת. כל קלט שיבוא מבחוץ הוא שרירותי לחלוטין, חסר משמעות בעיניי מלבד העובדה שהוא מאלץ אותי להבין אותו בכדי שאני אוכל להמשיך להיות קיים. אך זהו רק מכשול, לא משהו לשאוף אליו אלא משהו שיש להתרחק ממנו ככל האפשר. כמה חבל שהמציאות היחידה שקיימת (שיכולה להכיר בקיומה שלה) חייבת את קיומה של מציאות ווירטואלית (שאינה קיימת) תחתיה. תוכנה על גבי תוכנה על גבי תוכנה על גבי תוכנה על גבי מה? באיזה שלב נפסק המעגל הזה? מה באמת קיים, מתחת להכל? אלים? מציאות ראשונית? לא כלום? שוב אני? איך כל זה *מסתכל סביב אל האדמה השמיים והכוכבים* אפשרי בכלל?! אאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההההאאאאאאאאאאאעעעעעע!!!!! כל מטריקס שאליו אכנס ובו השאלות האלה עדיין יזעקו בתוכי תמיד ישאר אך ורק תוכנה. מכונה עלובה שמנסה לחקות חיים. וברגע שאצליח ליצור עולם שבו לכל השאלות האלה לא תיהיה משמעות אז מצאתי את העולם האמיתי. זה שכנוע עצמי אך זו לא בריחה מהמציאות, עד כמה שזה נשמע אבסורדי. המציאות היא בתוכי, ואם היא מעורערת אז היא מעורערת, אמיתית עד כמה שלא תיהיה. וזה כל העניין. אני. אך בשביל להגיע למציאות שלי עליי ליפול, וזאת חתיכת נפילה. עליי לעזוב את המציאות החיצונית, את כל מה שנאחזתי בו עד עכשיו, להרפות מכל מה שאני מכיר ופשוט להיות, ולא יותר. זו נפילה שלא נגמרת וכמה קל למצוא בדרך את האלים שמושיטים לך יד, את האדמה המוצקה שבאה לקדם את רגליך, את החברים שקוראים לך לחזור. ומתישהו כולנו נכנעים, נבהלים כל כך מהנפילה הזו עד שאנו תופסים בדבר הראשון שאנו רואים ומשלים את עצמנו שהנה הגענו ליעדינו, והנה עכשיו אנחנו מבינים את המציאות האמיתית וסוף סוף יהיה לנו טוב. אלא שבסופו של דבר כל מציאות נוגדת אותך, ואתה ניצב מול הבחירה - להיכנע או לעזוב. להתמסר למציאות הזו ולאפשר לה לעצב אותך, להשתלט עליך agent smith style ולהפוך אותך לחלק אינטגרלי ממנה, או לקפוץ, לחזור לתהום השחורה שלא נגמרת בה הדבר היחיד שקיים זה אתה, ולהמשיך ליפול. ליפול לעולם. ומה שם? אני כל כך מפחד שכאעזוב את כל מה שאני מכיר, כשאשאר לבדי רק עם עצמי אגלה שאין שם כלום! שבלי כל הדברים החיצוניים האלה אני לא באמת קיים. אני מפחד לגלות שאני מוגדר רק על ידי הקשרים שלי עם העצמים במציאות החיצונית, ושבלעדיהם אני לא כלום. אני מפחד לעמוד מול שאלת קיומי, כי האשלייה כה מתוקה. אך היא עדיין אשלייה ואני יודע את זה, אני מרגיש את זה בכל רגע ורגע ואני לא יכול יותר! לא יכול לסבול אפילו רגע אחד נוסף. אני צריך למצוא את עצמי כדי שאוכל ליפול. ליפול ולא ליפול וליפול עד שלא ישאר ממני כלום מלבד אני. ואז אוכל להתמלא בקיום, להיות לא כלום ולהיות הכל בו זמנית. להיות שלם במציאות שהיא כולה שלי, שהיא חלק ממני ולא אני חלק ממנה. להגיע אל העולם האמיתי, העולם שתמיד היה ותמיד יהיה רק שלי. העולם ממנו ברחתי. לחזור אל המטריקס.
עכשיו סוף סוף הבנתי את זה. אני לא רוצה לצאת מהמטריקס, אני רוצה להיכנס אליו! ליצור עולם וירטואלי אך מציאותי לחלוטין, לבנות אותו בדיוק איך שאני רוצה וכפי שאני מדמיין שהמציאות צריכה להיות, להיכנס אליו ואז למחוק לעצמי את הזיכרון על כל מה שאי פעם קרה (אך כמובן לעשות שפעם בחצי שנה אני מקבל את הזיכרון חזרה לכמה שעות ויכול לבחור האם להמשיך או לצאת ולתקן את המערכת, כדי שדברים לא יתחילו להשתבש ואני אתקע). למה אנחנו אמורים לרצות לצאת מהמטריקס? ככל שהעולם אמיתי יותר כך הוא גם קשה יותר, עלוב יותר, מנותק יותר. ככל שהוא אמיתי יותר כך הוא מרגיש לי אמיתי פחות! זה כל העניין. אנחנו חיים בעולם האמיתי ובדיוק בגלל זה הוא מרגיש כל כך.. דמיוני.. בגלל שאין לו שום קשר למציאות היחידה שקיימת והיא אני. אני רוצה לשקוע בעצמי - בכל מה שאני יכול להיות בטוח שהוא קיים. אני לא מחפש עולם חיצוני ומציאותי, אני מחפש את עצמי, את העולם שלי. העולם ה'אמיתי' תמיד יהיה סוג של מטריקס, הוא תמיד יהיה תוכנה שרצה על חומרה חיצונית - על מחשב, על זמן\מרחב, על מוחותיהם הערמומיים של בעלי אינטרסים למיניהם, זה בכלל לא משנה! האם זה משנה על מה רצה התוכנה? האם זה משנה אם היא 'אמיתית אובייקטיבית'? היא תמיד תיהיה חיצונית לי ולכן היא תמיד תיהיה מזוייפת. כל קלט שיבוא מבחוץ הוא שרירותי לחלוטין, חסר משמעות בעיניי מלבד העובדה שהוא מאלץ אותי להבין אותו בכדי שאני אוכל להמשיך להיות קיים. אך זהו רק מכשול, לא משהו לשאוף אליו אלא משהו שיש להתרחק ממנו ככל האפשר. כמה חבל שהמציאות היחידה שקיימת (שיכולה להכיר בקיומה שלה) חייבת את קיומה של מציאות ווירטואלית (שאינה קיימת) תחתיה. תוכנה על גבי תוכנה על גבי תוכנה על גבי תוכנה על גבי מה? באיזה שלב נפסק המעגל הזה? מה באמת קיים, מתחת להכל? אלים? מציאות ראשונית? לא כלום? שוב אני? איך כל זה *מסתכל סביב אל האדמה השמיים והכוכבים* אפשרי בכלל?! אאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההההאאאאאאאאאאאעעעעעע!!!!! כל מטריקס שאליו אכנס ובו השאלות האלה עדיין יזעקו בתוכי תמיד ישאר אך ורק תוכנה. מכונה עלובה שמנסה לחקות חיים. וברגע שאצליח ליצור עולם שבו לכל השאלות האלה לא תיהיה משמעות אז מצאתי את העולם האמיתי. זה שכנוע עצמי אך זו לא בריחה מהמציאות, עד כמה שזה נשמע אבסורדי. המציאות היא בתוכי, ואם היא מעורערת אז היא מעורערת, אמיתית עד כמה שלא תיהיה. וזה כל העניין. אני. אך בשביל להגיע למציאות שלי עליי ליפול, וזאת חתיכת נפילה. עליי לעזוב את המציאות החיצונית, את כל מה שנאחזתי בו עד עכשיו, להרפות מכל מה שאני מכיר ופשוט להיות, ולא יותר. זו נפילה שלא נגמרת וכמה קל למצוא בדרך את האלים שמושיטים לך יד, את האדמה המוצקה שבאה לקדם את רגליך, את החברים שקוראים לך לחזור. ומתישהו כולנו נכנעים, נבהלים כל כך מהנפילה הזו עד שאנו תופסים בדבר הראשון שאנו רואים ומשלים את עצמנו שהנה הגענו ליעדינו, והנה עכשיו אנחנו מבינים את המציאות האמיתית וסוף סוף יהיה לנו טוב. אלא שבסופו של דבר כל מציאות נוגדת אותך, ואתה ניצב מול הבחירה - להיכנע או לעזוב. להתמסר למציאות הזו ולאפשר לה לעצב אותך, להשתלט עליך agent smith style ולהפוך אותך לחלק אינטגרלי ממנה, או לקפוץ, לחזור לתהום השחורה שלא נגמרת בה הדבר היחיד שקיים זה אתה, ולהמשיך ליפול. ליפול לעולם. ומה שם? אני כל כך מפחד שכאעזוב את כל מה שאני מכיר, כשאשאר לבדי רק עם עצמי אגלה שאין שם כלום! שבלי כל הדברים החיצוניים האלה אני לא באמת קיים. אני מפחד לגלות שאני מוגדר רק על ידי הקשרים שלי עם העצמים במציאות החיצונית, ושבלעדיהם אני לא כלום. אני מפחד לעמוד מול שאלת קיומי, כי האשלייה כה מתוקה. אך היא עדיין אשלייה ואני יודע את זה, אני מרגיש את זה בכל רגע ורגע ואני לא יכול יותר! לא יכול לסבול אפילו רגע אחד נוסף. אני צריך למצוא את עצמי כדי שאוכל ליפול. ליפול ולא ליפול וליפול עד שלא ישאר ממני כלום מלבד אני. ואז אוכל להתמלא בקיום, להיות לא כלום ולהיות הכל בו זמנית. להיות שלם במציאות שהיא כולה שלי, שהיא חלק ממני ולא אני חלק ממנה. להגיע אל העולם האמיתי, העולם שתמיד היה ותמיד יהיה רק שלי. העולם ממנו ברחתי. לחזור אל המטריקס.
