אני לא שווה כלום ../images/Emo10.gif
עשרות מיילים ופקסים מדי שבוע. אף אחד לא מגיב ולא עונה. יומחד , בשבוע שעבר , מגיע טלפון שמזמין אותי לריאיון עבודה. התעניינתי במה מדובר , ברור שלא אזכור כל מודעה שפניתי אליה ומהיכן. קיבלתי בחביבות תיאור קצר לתזכורת. כן , מאותן עבודות שקטנות עלי. בלי מלח אני יכולה כמה כאלו לארוחת בוקר. בדיוק בשני תחומים שבהם אני מנוסה , משולבים זה בזה.. הגעתי לריאיון. החברה היא של שתי נשים , יותר מבוגרות ממני (לפחות אחת שראיתי ) . אחת אחראית על הפיתוח והשניה על השאר. אחת מהן ראיתי אחר כך כשיצאתי , כשהיא יושבת על המדרכה בחוץ ומעשנת. נראה מקום נחמד ומתאים לי . המראיינת , בחורה צעירה ונחמדה , יותר רצתה שאני אראיין אותה בשאלות מאשר שהיה מה לשאול אותי. הכל היה ברור בשחור על גבי דף מודפס של הקו"ח שלי שהיו מונחים לפניה. כאילו היה ברור לה מהשאלות והתשובות שמה שהם דורשים זה פינַטס בשבילי. הייתה הרגשה חיובית וידידותית. חברה´מנית כזו שנתנה לי להרגיש טוב. בחוץ חיכו עוד כ 3-4 צעירים בגילאי הילדים שלי בערך . הם צריכים אחד לתפקיד. אבל לי היה ברור שהתפקיד אצלי בכיס. חשבתי גם שאולי בגלל שהחברה היא של מי שהיא , שהן (הנשים) תעדפנה לתת הזדמנות למישהי מנוסה ויותר בוגרת בגיל וצריכה את המשכורת לכלכלת המשפחה . מישהי שידוע שקשה לה היום יותר להשיג עבודה מאשר לחבר´ה הצעירים. כל זה בזכות ההתאמה לתפקיד ולא בחסד כמובן. חשבתי שישכילו וייטו להעסיק אצלן מישהי שיותר מקורבת אליהן. שישכילו להבין את המצב . במיוחד במצב המשק כיום שבני ארבעיפ פלוס סיכוייהם למצוא עבודה אפסיים. אז חשבתי , אז מה. לא נתתי לה להרגיש שאני צריכה את העבודה מה שלא יהיה. שהלחם של הבן שלי תלוי בהם. אולי הייתי צריכה לעשות את זה? אולי הייתי צריכה קצת לדמוע מולה ללחם הזה? (חוץ מאשר בתוך הבטן ? ) להתחנן ? היום קיבלתי מכתב מנוסח יפה : "אנו מודים לך על הגשת מועמוותך לתפקיד הנ"ל. לצערנו אין לנו כרגע תפקיד מתאים עבורך......"
עשרות מיילים ופקסים מדי שבוע. אף אחד לא מגיב ולא עונה. יומחד , בשבוע שעבר , מגיע טלפון שמזמין אותי לריאיון עבודה. התעניינתי במה מדובר , ברור שלא אזכור כל מודעה שפניתי אליה ומהיכן. קיבלתי בחביבות תיאור קצר לתזכורת. כן , מאותן עבודות שקטנות עלי. בלי מלח אני יכולה כמה כאלו לארוחת בוקר. בדיוק בשני תחומים שבהם אני מנוסה , משולבים זה בזה.. הגעתי לריאיון. החברה היא של שתי נשים , יותר מבוגרות ממני (לפחות אחת שראיתי ) . אחת אחראית על הפיתוח והשניה על השאר. אחת מהן ראיתי אחר כך כשיצאתי , כשהיא יושבת על המדרכה בחוץ ומעשנת. נראה מקום נחמד ומתאים לי . המראיינת , בחורה צעירה ונחמדה , יותר רצתה שאני אראיין אותה בשאלות מאשר שהיה מה לשאול אותי. הכל היה ברור בשחור על גבי דף מודפס של הקו"ח שלי שהיו מונחים לפניה. כאילו היה ברור לה מהשאלות והתשובות שמה שהם דורשים זה פינַטס בשבילי. הייתה הרגשה חיובית וידידותית. חברה´מנית כזו שנתנה לי להרגיש טוב. בחוץ חיכו עוד כ 3-4 צעירים בגילאי הילדים שלי בערך . הם צריכים אחד לתפקיד. אבל לי היה ברור שהתפקיד אצלי בכיס. חשבתי גם שאולי בגלל שהחברה היא של מי שהיא , שהן (הנשים) תעדפנה לתת הזדמנות למישהי מנוסה ויותר בוגרת בגיל וצריכה את המשכורת לכלכלת המשפחה . מישהי שידוע שקשה לה היום יותר להשיג עבודה מאשר לחבר´ה הצעירים. כל זה בזכות ההתאמה לתפקיד ולא בחסד כמובן. חשבתי שישכילו וייטו להעסיק אצלן מישהי שיותר מקורבת אליהן. שישכילו להבין את המצב . במיוחד במצב המשק כיום שבני ארבעיפ פלוס סיכוייהם למצוא עבודה אפסיים. אז חשבתי , אז מה. לא נתתי לה להרגיש שאני צריכה את העבודה מה שלא יהיה. שהלחם של הבן שלי תלוי בהם. אולי הייתי צריכה לעשות את זה? אולי הייתי צריכה קצת לדמוע מולה ללחם הזה? (חוץ מאשר בתוך הבטן ? ) להתחנן ? היום קיבלתי מכתב מנוסח יפה : "אנו מודים לך על הגשת מועמוותך לתפקיד הנ"ל. לצערנו אין לנו כרגע תפקיד מתאים עבורך......"