מלאכית בקריז האחת
New member
אני מאושרררררררררת
מאז התקף חרדה הראשון לפני 13 שנה החיים השתנו מקצה לקצה כל פעם דלת אחרת נסגרה מהפחד ששיתק אותי ולא נתן לי לנשום, השנים עברו החיים המשיכו התחתנתי נולדו לי ילדים אבל הוא עדיין היה שם (חרדה) דואג להזכיר לי כל הזמן שהוא שם והוא לא מתכוון להעלם וגורם לי לפחד יותר לא להעיז לעשות דברים ויתרתי על כל כך הרבה הצעות עבודה שכל אחד יכול לחלום עליהם בגלל שהייתי צריכה לנסוע יותר מידי, לקבל אחריות יותר מידי ואני וויתרתי והוא עמד שם מהצד מחייך לו וכאילו אומר "אל תנסי אפילו את לא תצליחי את תשארי במצב הזה כל חייך" למדתי לחיות עם הפחד עם הדלתות הסגורות שלא מעיזה לפתוח אותם טיפה וגם אם כן אז ישר טורקת אותן. מה שהעציב אותי יותר מכל הבקשות של הילדים להסיע אותם לכל מיני מקומות שמרוחקים מהבית לא העזתי וכל הזמן פציתי אותם על כך שאינני מסוגלת לתת להם את אותם דברים הם לא הרגישו וחייכו אבל בתוך ליבי היתה מערבולת שאימה לקחת אותי איתה, עשיתי כל כך הרבה נסיונות לנסוע איתם הכי רחוק שהגעתי לשבת באותו ולחזור חזרה הביתה. בזמן האחרון העזתי לפתוח כמה דלתות פתח צר אמנם ולא נתתי לו (לחרדה) לגרום לי לפחד ולטרוק אותן והיום הם ביקשו שאקח אותם לבריכה ואני פשוט הסכמתי חשבתי לעצמי ואמרתי "אימאלה כאילו מה עשיתי" ומצד שני הוא אומר לי את משוגעת איך את בכלל מעיזה, המשכתי עם המחשבה ואמרתי לעצמי שהכי גרוע שיכול לקרות יהיה לי התקף חרדה אז שיהיה, שיבוא שיפנו אותי לא מענין אותי היום אני נוסעת, הנסיעה היתה כל כך רגועה והוא (חרדה) יושב לו בצד ולא מעיז להתחיל איתי כי הוא הבין שהוא לא יכול להתעסק איתי אולי ביום אחר אבל לא היום. הילדים היו כל כך מאושרים ואני מרגישה כאילו אני הראשונה שטיפסה על האוורסט ושמה את דגל ישראל. שתהיה לכולם שבת נפלא רגועה ותודה רבה לכם שאתה כאן.
מאז התקף חרדה הראשון לפני 13 שנה החיים השתנו מקצה לקצה כל פעם דלת אחרת נסגרה מהפחד ששיתק אותי ולא נתן לי לנשום, השנים עברו החיים המשיכו התחתנתי נולדו לי ילדים אבל הוא עדיין היה שם (חרדה) דואג להזכיר לי כל הזמן שהוא שם והוא לא מתכוון להעלם וגורם לי לפחד יותר לא להעיז לעשות דברים ויתרתי על כל כך הרבה הצעות עבודה שכל אחד יכול לחלום עליהם בגלל שהייתי צריכה לנסוע יותר מידי, לקבל אחריות יותר מידי ואני וויתרתי והוא עמד שם מהצד מחייך לו וכאילו אומר "אל תנסי אפילו את לא תצליחי את תשארי במצב הזה כל חייך" למדתי לחיות עם הפחד עם הדלתות הסגורות שלא מעיזה לפתוח אותם טיפה וגם אם כן אז ישר טורקת אותן. מה שהעציב אותי יותר מכל הבקשות של הילדים להסיע אותם לכל מיני מקומות שמרוחקים מהבית לא העזתי וכל הזמן פציתי אותם על כך שאינני מסוגלת לתת להם את אותם דברים הם לא הרגישו וחייכו אבל בתוך ליבי היתה מערבולת שאימה לקחת אותי איתה, עשיתי כל כך הרבה נסיונות לנסוע איתם הכי רחוק שהגעתי לשבת באותו ולחזור חזרה הביתה. בזמן האחרון העזתי לפתוח כמה דלתות פתח צר אמנם ולא נתתי לו (לחרדה) לגרום לי לפחד ולטרוק אותן והיום הם ביקשו שאקח אותם לבריכה ואני פשוט הסכמתי חשבתי לעצמי ואמרתי "אימאלה כאילו מה עשיתי" ומצד שני הוא אומר לי את משוגעת איך את בכלל מעיזה, המשכתי עם המחשבה ואמרתי לעצמי שהכי גרוע שיכול לקרות יהיה לי התקף חרדה אז שיהיה, שיבוא שיפנו אותי לא מענין אותי היום אני נוסעת, הנסיעה היתה כל כך רגועה והוא (חרדה) יושב לו בצד ולא מעיז להתחיל איתי כי הוא הבין שהוא לא יכול להתעסק איתי אולי ביום אחר אבל לא היום. הילדים היו כל כך מאושרים ואני מרגישה כאילו אני הראשונה שטיפסה על האוורסט ושמה את דגל ישראל. שתהיה לכולם שבת נפלא רגועה ותודה רבה לכם שאתה כאן.
