הדמות שלך!
הינה הודעה רצינית ראשונה לפורום. הבה נראה, מבחינת הציור, הוא מרשים בהחלט, אבל אני תוהה לאן הלך האישון שלו... (זה רק אני?) מלבד זאת הרגליים שלו מופנות אחת אל השנייה, זה נותה לו מראה מעט מגושם בייחוד בגלל הדיספרופורציה בין הראש לבין שאר הגוף. מלבד זאת, שיטת הברק וכל השאר מרשימה למדי. המשך קח ותנסה באמת להאריך את הרגליים... בנוגע לעלילה, הייתי ממליץ שתנסה למצוא משהו מעט יותר מעניין מהשילוב הישן-נושן הזה... אם יש לך מעט זמן לקרוא - הינה דמות שאני הייתי מחבר על תמונה שכזאת: טיפוס כזה נראה לי יותר כמו תלמיד קולג´ שנשר מאיזשהי סיבה, מעין זאב בודד חצי חולמי שקרא יותר מידי קומיקס (יש כזה דבר?) כשהיה צעיר... מרבית הסופר-גיבורים או סתם האנשים שנקלעים עם הציוד הנכון למקום הלא נכון לא עושים את זה לגמרי מרצונם (תראה את הגדולים כמו סופרמן או ספיידרמן בתור דוגמאות, הם היו צריכים התפכחות קלה לפני שתפסו שהם צריכים לעשות משהו עם כל הכוח הזה) - הדמות שלך, ניתן לו שם אישי ושם גיבור רק לצרכי הנוחות. שם: דייב באנטן שם גיבור: קרימסון שייד Crimson Shade (שם הגיבור פיקטיבי לחלוטין ונובע מצורת החליפה שלו בלבד) דייב נולד במשפחה חזקה, באמת חזקה - אביו היה איש מרוחק, קר מאוד שניהל קורפוריישן מצליח ביפן של שנות האלפיים, אפילו בתוך המיתון העמוק של העולם - המבנה של הסופר-תאגיד היה כזה שהוא החזיק בכ-70% מתעשיית הפלדה היפנית וככזה שלט על אינספור מערכות טכנולוגיות והחזיק נתחים יפים במגוון תעשיות כבדות של מכוניות ומערכות והן זכה במספר חוזים עם הצבא. אימו הייתה קרה לא פחות, יפייפיה אמנם, אבל מרוחקת כמעט כאביו - הוא עצמו חונך בחיבוקה האוהב של ה"אצולה" הבורגנית היפנית. הוא אולף (מלשון לאלף חיות) להיות קר וחסר רגש, אם כי אף פעם לא ממש התאים לציפיות הוריו הקרתניים והביקורתיים, ציוניו בבית הספר אם כי היו מעולים, לא היו במקצועות אותם דרשו הוריו. כנער, למרות חזותו התמימה וקרירה, הוא היה בחור שנהג להשתמש בעושרו על מנת לקנות את תענוגות החיים, קשה למצוא אנשים להסתדר איתם בחלונות הגבוהים כאשר אתה פחות ממכונת הרג עסקית חסרת רחמים - והוא לא היה אחת, אם כי הוא היה מצליח לפחות באופן בינוני. השנים הבאות היו קשות, בדידות חברה לחלומות והוא פשוט המשיך ובנה חלומות, כאשר הוא מנצל את הכשרון הטכני המדהים שלו לבניית דברים מורכבים כדי להסתדר, כשהוא צובר קולגות מאנשים במקצוע. מהר מאוד ההורים שלו הבינו שעדיף לשלוח אותו לפנימייה שתחזק אותו קצת, וגם שתיתן לו הזדמנות לעשות משהו שהוא באמת מוכשר בו - בתרבות שבה אין הרבה, אי אפשר לבזבז דבר. הוא נשלח לפנימייה טכנית בפרברי טוקיו, מקום קטן ומבודד לבני ובנות עשירים שפשוט לא התאימו בבית ולא יתאימו בחוץ - שם הוא למד מכניקה, טכניקה וטכנולוגיה יחד עם אמנויות לחימה בלחץ ההורים שרצו שהוא יגדל להיות מעט יותר מגוש שומן שיושב ועובד על המכונות שלו. למרות פרשיות האהבהבים שהיו לו בזמן נעוריו המתקדמים (16-19) האהבה האמיתית שלו לשהייה ארוכה בחדר המלאכה הטכנולוגית וליצור מכשירים מוזרים, או ללמוד דרך אחרת לשבור יד לתוקף אפשרי הקסימה אותו יותר מאשר קסמיה הגופניים של כל בחורה שהוא ראה שם, ולא היו בחורות שהתאימו לאופיו השקט אך נחוש, קשה לאכול את הבחור הזה. ההורים שלו מתו מהתקף לב כשהיה בן 20, ולמען האמת, זה לא הרגיז אותו כמו שהיה צפוי, מרבית החיים שלו עברו עליו בבדידות אפילו מהוריו ולמעשה הוא גידל את עצמו ופיתח בגרות שטרם גילו - הוא בלע את זה בשקט, כמו כל דבר אחר בחיים ובעיקר ניסה להנות ממה שעובר עליו, הוא ידע שלשקוע בדיכאון מתמשך לא יעשה לו טוב. אבל אז המשטרה פסרמה את תיק הרצח, כשנה לאחר מכן. ההורים שלו נמצאו מתים כאשר כמות מאוד קטנה אבל מאוד אפקטיבית של רעל עצבים קטלני הרג אותם, דייב פשוט הסיק (נכונה) שהיאקוזה הייתה פעילה מאוד בתוך הארגון של הוריו, ועל כן הוא החליט שמישהו צריך לשלם על כל העסק הזה, אולי הוא לא אהב אותם יותר מיד, אבל כאשר אתה לומד מספיק על הדרכים הישנות של היפנים, נקמת דם היא לא משהו שאתה תוותר עליו. הוא ישב במשך כמה שבועות בסדנה, בונה חפצים, משפר ישנים ובעיקר מנצל את הון המשפחה שירש במטרה לבנות לעצמו את החליפה שתסתיר את זהותו בעודו מחפש אחרי הדרך הטובה ביותר להשלים את נקמת הדם שלו, ובעודו מתייעץ עם איש סודו והמורה הרוחני שלו - המאסטר טיימורו גודאשי בנוגע לצעדיו הבאים, הוא עוטה את שם הסופר-גיבור שלו במטרה להשיג נקמה אישית, ובדרך לחסל כמה מהחבר´ה הרעים ואלו שעצבנו אותו בדרך הישנה. בדרך של הסמוראים. כיום בן 23, דייב הוא אדם נחוש, קר, ובעיקר חסר רחמים בנוגע למשימה שלו לעקור את הלב של מי שביצע את הרצח ומי ששלח אותו בסכין קהה, וגם אם זה אומר לקחת את הקרב על כל המאפייה, הכבוד דורש והנקמה תיעשה. וכעת, צל ארגמני מרחב בשמי טוקיו. Crimson Shade. מקווה שאהבת. נבות רם, גרביל אטומי.
