אני מבקשת סליחה
אם מה שאני כותבת לא מעניין איש, אבל אני רוצה לפרוק טיפה, בפעם ה-1 בחיי, את תסכולי המחלה, ואין לי ממש איפה... אז הסיפור שלי הוא כזה: מחלת הפיברו אצלי, התמקדה כל חיי ברגליים... כאבי תופת, בכיתי, צרחי, הכתי וחתכתי את עצמי מרוב כאב. הייתי אצל מאות רופאים, מדרסים, פיסיותרפיה, בדיקות דם, צילומים... כלום. מחוסר ערנותם ומתוך בורותם של הרופאים, הוחלט שהכאבים נוצרים ממאמץ יתר בשיעורי הריקוד, שהיו כל חיי, ודרשו שאפסיק לרקוד. כשהפסקתי לרקוד, הכאבים רק החמירו, ולא פסקו. היו לי פטורים משיעורי ספורט והמורה תמיד היתה בטוחה שנאי מהילדים המפונקים שהוציאו מפטור מאיזה רופא חסר אכפתיות שרק בא וחתם.. ואני מצידי, כל כך כל כל רציתי להשתתף בשיעורי ספורט, לרוץ כמו כולם, להיות מלאת אנרגיות כמו כולם. בתיכון הכאבים החמירו וככל שהחמירו ככה החמיר היחס אלי: המחנכת שלי והמורה שלי לתאטרון (שהיתה המורה המנחה לכל תעודת הבגרות) היו משוכנעות שאני ממציאה. פעם אחת קיבלתי התקף ממש חזק בבית הספר ולא יכולתי להשתחרר הביתה מכל מני סיבות אZ ישבתי לי בקצה חדר התאטרון, בשקט בשקט.. למרות שאני נוטה לצרוח מכאבים, ישבתי ובלעתי רוק, ודמעתי לי בשקט כדי לא למשוך תשומת לב. מורת התאטרון ניגשה אלי ואמרה: "זה שאת במגמת תאטרון לא אומר שאת צריכה למשוך תשומת לב ככה. הצגות כאלה לא בכתה שלי." מאוחר יותר, כשניסיתי לשכנע אותה שאני באמת סובלת מכאבי תופת, היא אמרה: "זה הכל פסיכוסומטי, לכי לפסיכולוג במקום לבזבז לי את הזמן" וזוהי, סתם שתדעו, מורה עם כמה תארים, בינהם פסיכולוגיה והבנת האדם. מה אני אגיד, מלאת הבנת... Zוהי הדוגמה הקלאסית למה שעבר עלי ב-3 שנות תיכון, (בהן הורידו לי ציוני בתעודה ובמגיני הבגרות בגלל חיסורים.. לחיסורים לא תמיד קיבלתי אישור רפואי כי גם הרופא שלי היה משוכנע שאני ממציאה...) כתוצאה מהכל כולל הכל, נכנסתי לדאכאון עמוק שעוד לא עוזב אותי.. קשה לי, ואני עייפה ותשושה מהחיים יותר מהמחלה, כי נמאס לי להלחם ולריב עם אנשים...להסביר למה אני לא יכולה לקום בבוקר, להסביר למה אני דכאונית בלי סיבה, למה אני תשושה גם אחרי עשרות שעות שינה, למה אני תמיד חולה ולמה, בעיקר למה - אני ממציאה כאבים שלא קיימים... (אני משוכנעת שגם בני משפחתי באיזשהו שלב היו בטוחים שהכל מתוך עצלנות.. למרות שזה ההפיך הגמור שלי..) לפני חודש בלבד, אחי במסגרת עבודתו כטכנאי, הכי פרופסור לרפואה פנימית וסיפר לו עלי. הפרו', שלוקח אלפי שקלים לשעה, הזמין אותי, אבל אין לנו את הכסף וויתרתי. אבל הוא הסכים לקבל אותי חינם. בבוקר התור, ה' כמה חיכיתי לזה, כאבו הרגליים שוב.. אבל משכתי את עצמי, כוחות הרצון העבירו את הכאבים איחרתי בחצי שעה, אבל הוא בכל זאת קיבל אותי הוא איבחן אותי ושאל ובדק... אני חולה בפירומיאלגיה (עד כמה שאפשר להיות בטוחים בזה..), היתה לי פעם מחלה הנשיקה (לא ידעתי עליה.. בכל אופן חליתי בה הרבה אחרי שהחלה מחלת הפיברו...) יצאתי מאותו תור אצל הרופא מבולבלת לא קיבלתי תשובות אבל קיבלתי שם פחדתי אפילו לחפש באינטרנט - לא רציתי לדעת מזה אומר.. כבר שכנעתי את עצמי שהכל פסיכולוגי.. ואז מצאתי את הפורום פה שאומר לי שאני לא סתם ממציאה ואני לא חולה בראש, אלא חולה ממש.. שיש עזרה, ואני לא היחידה ושיש מי שיקשיב... חשוב לי מכל כרגע היא ההתמודדות עם הצבא.. אני מתגייסת והכל אבל הפורפיל שלי נקבע ל-97 מאחר ובעת הבדיקות לא היה שום מסמך רפואי המתעד את הבעיה שלי.. כעת יש והיום אני אשלח אותו בפקס... בתקווה שאולי זה יקל עלי בשירות ואולי כשאחטוף התקךף איש לא יגיד לי שאני ממציאה... שאני תשומתית, שאני שקרנית, שאני בעייתית... דבר אחד לקחה איתה המחלה ולא תשיב: את כושר הריקוד שהיה לי, כשרון מולד שלי, אהבה מולדת שלי, אהבת חיי... תודה על ההקשה ואם מישהו קרא עד פה, מי שלא תהיה אני אוהבת אותך. תודה שוב, על הבמה לכתוב, גם אם איש לא קורא... ג'ול
