אני מדוכדכת...

[no nik]

אני מדוכדכת...../images/Emo10.gif

לא יודעת להגדיר את ההרגשה שלי אבל החיים שלי לא ברורים , מצד אחד אבא שלי מאושפז ומצבו לא מי יודע מה , אמא שלי בעצמה לא הכי בריאה , הקטן משגע אותי כל היום והגדול עסוק ועייף בדרך כלל , יש רגעים שבהם נמאס לי להיות בבית , אבל יש לי בעיות לוגיסטיות אפילו לחפש עבודה ( אני מתפטרת מהעבודה הקודמת ) לא מצליחה למצוא את עצמי והייתי כבר אמורה למצוא את עצמי 4 חודשים אחרי הלידה , לא ?! בקיצור החיים שלי התהפכו וקשה לי לפעמים להתמודד עם זה .

 

[meravido]

ראשית-איחולי החלמה מהירה להורים

ולגבי השאר - אני מבינה. השינוי שכרוך עם הבאת ילד לעולם מלווה בהרבה תהפוכות בחיים. וההתמודדות עם תינוק שצריך תשומי ועם בית ויחד עם העייפות - קשה. אני יכולה להגיד לך ש-4 חודשים אחרי לידה זה כלום. בילד הראשון שלי לקח לי למצוא את עצמי 9 חודשים. היו לי נקיפות מצפון עצומות להשאיר אותו במעון ומצד שני השתגעתי איתו בבית. מה עוד שהבית היה חדש, הכל נעשה תוך חצי שנה - הריון, נישואין, לידה, מעבר לישוב מרוחק שרחוק מההורים ומהעיר, תינוק צווחן שלא ישן כמעט. הרגשתי הכי נורא שבעולם. כל היום להיות סגורה בבית ולדבר עם תינוק. חיכיתי לשעה שש שהבעל יגיע עם עידו ליד הדלת. איך שהיה נכנס הייתי דוחפת לו את עידו לידיים. היה לי נורא קשה. פלא שלא נכנסתי לדכאון (לא שלא הייתי בוכה הרבה). אני יכולה לומר לך שהדברים מסתדרים עם הזמן - התינוק נרגע וגודל, את מתרגלת אליו הוא אליך. עוד חודשיים ותראי שהוא נעשה בנאדם. ולך יהיה קצת יותר זמן לעצמך כי הוא יעסיק עצמו יותר. ולגבי עבודה - גם זה יגיע. לאט לאט הדברים יסתדרו. מחר זה יום חדש

 

[ה ו ב י ט]

../images/Emo24.gif

החלמה מהירה לאב! אני 3.5 חוד' אחרי הלידה וגם אני עדיין לא ממש מאופסת לגבי מה שאני רוצה מעצמי. יש הרבה דילמות לגבי חיפוש עבודה (מתי? באיזה היקף? איך לעזאזל משאירים את הקטנה עם מישהו אחר?). וגם מטבע הדברים עולות שאלות לגבי הזהות העצמית (מה אני רוצה מעצמי? האם האמהות זה מה שמגדיר אותי עכשיו? איזה פשרות אני מוכנה לעשות בתחום העבודה?). כמובן שהמוסכמות החברתיות והלחץ החברתי מסביב "להתאפסות מהירה" בתחום של העבודה והבית לא תורמים לתחושת הבלבול. כמו שאת רואה תשובות עוד אין לי. אבל ההזדהות רבה

 

[orlyfu]

את אומרת בעצמך "החיים שלי התהפכו"

אז במקום לתת לעצמך עם הפטיש של השניצלים על הראש, תני לעצמך לפחות להרגיש כמו שאת מרגישה. בטוח שאם היית קוראת את מה שכתבת רק בשמה של מישהי אחרת היית מוצאת דברים אוהבים להגיד לה נכון? מנסיון, המעבר מאישה הרה לאימא הוא קשה מאד. ובד"כ רב האחריות והטיפול נופלים עלינו הנשים. בעלך (אם הבנתי נכון) בסך הכל ממשיך הלאה לעשות את מה שהוא רגיל וכשהוא לא עסוק בענייניו הוא עייף. ומתי הזמן שלך להיות עייפה? זה לא פשוט. אין פתרונות קלים. ואת בסה"כ צריכה להתמודד עם המון פרונטים ביחד, וכאלה שדורשים אנרגיה. מאחלת לך שההורים ירגישו טוב בקרוב. ושתצליחי למצא עבודה חדשה טובה מכניסה ומהנה. ותפרגני לעצמך קצת. קשה לעבור את מה שאת עוברת אז תפסיקי עם הסטופר. "כבר הייתי אמורה למצא את עצמי"... את תמצאי את עצמך בטוח, את עובדת על זה נכון? קבלי חיבוק גדול ועידוד.