אני מודאגת...
תשמעו עבר עליי שבוע לא קל ואפשר להגיד שככה נראים גם החודשים שלי בצבא עוד יומיים יש לי וועדה רפואית וזה אחרי מפגש אחד בלבד עם הקב"נית ואני חשבתי שבוועדה קובעים שחרור אבל פתאום מתברר לי שגם בוועדה יכולים לקבוע איתי עוד אלף פגישות ואולי גם בכלל לא לשחרר. תראו הקב"נית אמרה לי שהמצב הנפשי שלי גרוע ובעקבותיו יש התדרדרות גם במצב הבריאותי וזה נכון והמצב שלי גרם גם למפקד ולרופאה להתערב והם סיפרו הכל לקב"נית ואפילו אמא שלי שכל כך רצתה שאני אשרת בצבא כבר התחננה שישחררו אותי אני מאוד לחוצה ממה ששמעתי שאני לא הולכת לגמור עם הסיפור הזה. היא התחילה לדבר בעצמה על שיחרור והיא אמרה שהיא מפנה לפסיכיאטר רק כי לה אין יכולת לשחרר ורק לו יש והיא גם כתבה לו דף ארוך...תראו אני לא הזכרתי את המילה התאבדות או משהו כי אני שונאת את המילה הזאת ואני גם לא חושבת על דברים כאלה אבל אני כן אמרתי לה את האמת שלא אכפת לי מהמצב הבריאותי שלי ושכל כך נמאס לי שכבר לא מעניין אותי שהמצב הבריאותי שלי זה סוג של התאבדות הדרגתית כי אני באמת כבר מיואשת ואני לא יודעת מה אני אעשה אם בוועדה יחליטו למשוך את הסיפור\לא לקבוע שיחרור. אני עברתי בשבוע אחד שבנאדם עובר אולי בחודש...אני מסתכלת לאחור ואני מרגישה כאילו עבר חודש, לא שבוע. אני מצטערת שאני לא מפרטת מה עובר עליי אבל אני מקווה שהבנתם פחות או יותר את המצב כשאמרתי שאפילו המפקד התערב וכולם..וכל האנשים שסובבים אותי ומכירים את הסיפור כבר מעודדים שיחרור. בבקשה אם מישהו מבין בוועדות רפואיות שיסביר לי איך זה הולך.. אני הבנתי שרק במקרים כאלה\קיצוניים הקב"ן מפנה לפסיכיאטר..ושאם הגעתי אליו אחרי שהקב"נית כבר סיפרה לו מה יש לי הם לא יקחו סיכון כי הם גם יודעים שכל הימים האלה אני בינתיים בבית..המפקד פחד להחזיק אותי בבסיס בגלל המצב הבריאותי שלי עכשיו.. אני שמחה לפחות שכשאני אבוא אליו הוא כבר ידע מי אני ומה הסיפור שלי כי אני גם לא מסוגלת כבר לחזור על כל הסיפור הזה מהתחלה, רק זה מתיש אותי עוד יותר... אה היא גם יודעת שזה מצב שלא הייתי בו אף פעם בחיים והיא גם דיברה עם ההורים שלי ושאלה אותה את מה שהיא שאלה אותי כדי לראות אם התשובות תואמות וכל התשובות היו אותו דבר..היא העלתה את הנושא של השיחרור וזה נתן לי הרגשה כאילו אולי באמת הוא כבר לא ייקח סיכון והוא יראה שהמצב זה לא מצב שאפשר להגיד "אולי נחכה"(כי כמו שכבר אמרתי בינתיים אני בבית ולא נותנים לי להגיע לבסיס) אבל מצד שני..זה באמת מפחיד אותי. חודשים סחבתי את זה, אני אפילו לא התלוננתי בגלל זה רק עכשיו כל הטיפול התחיל כי הם גילו את זה לבד..ואני מודה שבזמן..כי מיום ליום המצב רק נהיה רע[אף פעם לא התלוננתי כשהיה לי רע וכאלה דברים,תמיד הייתי בנאדם שהתמודד לבד עם דברים או לפחות ניסיתי..בגלל זה קצת קשה לי עם כל השבוע הזה עכשיו בעיקר שמדובר בצבא שלוקח דברים כאלה בחריפות]
תשמעו עבר עליי שבוע לא קל ואפשר להגיד שככה נראים גם החודשים שלי בצבא עוד יומיים יש לי וועדה רפואית וזה אחרי מפגש אחד בלבד עם הקב"נית ואני חשבתי שבוועדה קובעים שחרור אבל פתאום מתברר לי שגם בוועדה יכולים לקבוע איתי עוד אלף פגישות ואולי גם בכלל לא לשחרר. תראו הקב"נית אמרה לי שהמצב הנפשי שלי גרוע ובעקבותיו יש התדרדרות גם במצב הבריאותי וזה נכון והמצב שלי גרם גם למפקד ולרופאה להתערב והם סיפרו הכל לקב"נית ואפילו אמא שלי שכל כך רצתה שאני אשרת בצבא כבר התחננה שישחררו אותי אני מאוד לחוצה ממה ששמעתי שאני לא הולכת לגמור עם הסיפור הזה. היא התחילה לדבר בעצמה על שיחרור והיא אמרה שהיא מפנה לפסיכיאטר רק כי לה אין יכולת לשחרר ורק לו יש והיא גם כתבה לו דף ארוך...תראו אני לא הזכרתי את המילה התאבדות או משהו כי אני שונאת את המילה הזאת ואני גם לא חושבת על דברים כאלה אבל אני כן אמרתי לה את האמת שלא אכפת לי מהמצב הבריאותי שלי ושכל כך נמאס לי שכבר לא מעניין אותי שהמצב הבריאותי שלי זה סוג של התאבדות הדרגתית כי אני באמת כבר מיואשת ואני לא יודעת מה אני אעשה אם בוועדה יחליטו למשוך את הסיפור\לא לקבוע שיחרור. אני עברתי בשבוע אחד שבנאדם עובר אולי בחודש...אני מסתכלת לאחור ואני מרגישה כאילו עבר חודש, לא שבוע. אני מצטערת שאני לא מפרטת מה עובר עליי אבל אני מקווה שהבנתם פחות או יותר את המצב כשאמרתי שאפילו המפקד התערב וכולם..וכל האנשים שסובבים אותי ומכירים את הסיפור כבר מעודדים שיחרור. בבקשה אם מישהו מבין בוועדות רפואיות שיסביר לי איך זה הולך.. אני הבנתי שרק במקרים כאלה\קיצוניים הקב"ן מפנה לפסיכיאטר..ושאם הגעתי אליו אחרי שהקב"נית כבר סיפרה לו מה יש לי הם לא יקחו סיכון כי הם גם יודעים שכל הימים האלה אני בינתיים בבית..המפקד פחד להחזיק אותי בבסיס בגלל המצב הבריאותי שלי עכשיו.. אני שמחה לפחות שכשאני אבוא אליו הוא כבר ידע מי אני ומה הסיפור שלי כי אני גם לא מסוגלת כבר לחזור על כל הסיפור הזה מהתחלה, רק זה מתיש אותי עוד יותר... אה היא גם יודעת שזה מצב שלא הייתי בו אף פעם בחיים והיא גם דיברה עם ההורים שלי ושאלה אותה את מה שהיא שאלה אותי כדי לראות אם התשובות תואמות וכל התשובות היו אותו דבר..היא העלתה את הנושא של השיחרור וזה נתן לי הרגשה כאילו אולי באמת הוא כבר לא ייקח סיכון והוא יראה שהמצב זה לא מצב שאפשר להגיד "אולי נחכה"(כי כמו שכבר אמרתי בינתיים אני בבית ולא נותנים לי להגיע לבסיס) אבל מצד שני..זה באמת מפחיד אותי. חודשים סחבתי את זה, אני אפילו לא התלוננתי בגלל זה רק עכשיו כל הטיפול התחיל כי הם גילו את זה לבד..ואני מודה שבזמן..כי מיום ליום המצב רק נהיה רע[אף פעם לא התלוננתי כשהיה לי רע וכאלה דברים,תמיד הייתי בנאדם שהתמודד לבד עם דברים או לפחות ניסיתי..בגלל זה קצת קשה לי עם כל השבוע הזה עכשיו בעיקר שמדובר בצבא שלוקח דברים כאלה בחריפות]
