אני מודה, הרמתי ידיים
הגעתי למסקנה שיש אנשים שכנראה לא יהיו בזוגיות ואני אחד מהם.
קצת על עצמי, אני בן 26 ומעולם לא הייתי בקשר זוגי.
בתקופת בתיכון והצבא החסם העיקרי שלי היה דימוי עצמי נמוך, הייתי שמן, נוסף על עצם היותי ביישן.
אז מה שקרה בתקפות האלה שאמורת היו להיות התקופות הכי יפות שלי, נוצר מצב, שאם הייתה מישהי שהייתה מוצאת חן בעיני, או שהייתי "מורח" את הזמן עד שהייתי מפספס את ההזדמנות שלי איתה.
או שהיא הייתה דוחה אותי על הסף בגלל איך שהייתי נראה.
אז עבר התיכון ועבר הצבא, יצאתי לחיים האמיתיים.
עבדתי, יצאתי "בילתי" ועדיין כלום.
התחלתי להתאמן אבל עדיין לא הייתי שלם עם עצמי
ראיתי את כל החברים הקרובים שלי נכנסים לקשרים יוצאים מקשרים, ואני עדיין לבד.
גם במקומות שכיביכול יכלתי להכיר , בין עם זה בעבודה או בבילויים, תמיד חזרו אותם בעיות, או שהייתי מפספס את ההזדמנות שלי או שהייתי נדחה על הסף.
לא הלכתי ללמוד באוניברסיטה כמו כולם, אלה עשיתי כמה קורסים בתחום שלי והתחלתי לעבוד, בדיעבד יתכן שזה גם לא עזר למצב שבו אני היום.
התחלתי לעבוד בעבודה רצינית, אבל סביבת העבודה שם הייתה נורא מבוגרת אז שהגדלת המעגל החברתי שלו או הכרות שם נפסלה.
שנתיים הייתי שם, היה לי כיף אבל תמיד הסתובבתי עם מעין מעוקה כזו, של מחסור.
גם בתקופה הזו, יצאתי אם חברים אבל בשונה מפעם , כל החברים כבר היו בקשרים רציניים, פחות "הסתובבו" וככה יצא שהמעגל החברתי שלי שגם ככה לא היה גדול הצתמצם עוד יותר.
בנתיים חברים התקדמו , עברו לערים אחרות , התחלתי לצאת פחות, וגם ביציאות האלה כבר לא ציפיתי לכלום, ידעתי שמפאב או מסיבה אין מצב שאני יכיר.
עברתי למקום עבודה אחר, גדול יותר, תליתי הרבה תקוות במעבר הזה, שאולי ישפר את המצב שאני נמצא בו.
אבל התבדיתי , באיזה שהוא מקום המחסור בניסיון שלי גרם לי למצב שבו אני כמעט מפחד לגשת ולדבר אם מישהי, אני פשוט מריץ יותר מידי "תסריטים" בראש.
לאחרונה התחלתי להרגיש שזה אבוד, כי בגילי, מי לעזאזל תרצה מישהו חסר ניסיון בקשרים?
נשים בגיל הזה, לפחות חלק גדול מהן מחפשות להתמסד ב3 שנים הקרובות, מחפשות אבא טוב.
ולי אין באמת מה להציע בתחום הזה.
כי אני לא מכיר אותו, ואני דיי חושב שזה מאוחר מידי לנסות להכיר אותו.
אני מרגיש פספוס ענק, אני מרגיש כיאלו זרקתי שנים לזבל ואין לי שום אפשרות לשחזר אותם.
אני מרגיש שישי כל כך הרבה דברים שהייתי יכול ללמוד באותם תקופת שאין מצב שאני אוכל ללמוד אותם עכשיו.
כבר אין לי כוח לצאת בערב, אני לא רואה סיבה חוץ מלשבת על קפה או בירה אם חברים.
בניגוד לפעם , אני כבר מודע לכך ששם אני לא ימצא מישהי .
באיזה שהיא רמה אני מרגיש שפג התוקף שלי, וכעת אני סחורה פגומה.
וזה לא ריאלי להכיר במצב הזה.
אז כן, הרמתי ידיים, הבנתי שאני לא נועדתי להיות בקשר זוגי.
עכשיו רק צריך להתמודד עם זה....
הגעתי למסקנה שיש אנשים שכנראה לא יהיו בזוגיות ואני אחד מהם.
קצת על עצמי, אני בן 26 ומעולם לא הייתי בקשר זוגי.
בתקופת בתיכון והצבא החסם העיקרי שלי היה דימוי עצמי נמוך, הייתי שמן, נוסף על עצם היותי ביישן.
אז מה שקרה בתקפות האלה שאמורת היו להיות התקופות הכי יפות שלי, נוצר מצב, שאם הייתה מישהי שהייתה מוצאת חן בעיני, או שהייתי "מורח" את הזמן עד שהייתי מפספס את ההזדמנות שלי איתה.
או שהיא הייתה דוחה אותי על הסף בגלל איך שהייתי נראה.
אז עבר התיכון ועבר הצבא, יצאתי לחיים האמיתיים.
עבדתי, יצאתי "בילתי" ועדיין כלום.
התחלתי להתאמן אבל עדיין לא הייתי שלם עם עצמי
ראיתי את כל החברים הקרובים שלי נכנסים לקשרים יוצאים מקשרים, ואני עדיין לבד.
גם במקומות שכיביכול יכלתי להכיר , בין עם זה בעבודה או בבילויים, תמיד חזרו אותם בעיות, או שהייתי מפספס את ההזדמנות שלי או שהייתי נדחה על הסף.
לא הלכתי ללמוד באוניברסיטה כמו כולם, אלה עשיתי כמה קורסים בתחום שלי והתחלתי לעבוד, בדיעבד יתכן שזה גם לא עזר למצב שבו אני היום.
התחלתי לעבוד בעבודה רצינית, אבל סביבת העבודה שם הייתה נורא מבוגרת אז שהגדלת המעגל החברתי שלו או הכרות שם נפסלה.
שנתיים הייתי שם, היה לי כיף אבל תמיד הסתובבתי עם מעין מעוקה כזו, של מחסור.
גם בתקופה הזו, יצאתי אם חברים אבל בשונה מפעם , כל החברים כבר היו בקשרים רציניים, פחות "הסתובבו" וככה יצא שהמעגל החברתי שלי שגם ככה לא היה גדול הצתמצם עוד יותר.
בנתיים חברים התקדמו , עברו לערים אחרות , התחלתי לצאת פחות, וגם ביציאות האלה כבר לא ציפיתי לכלום, ידעתי שמפאב או מסיבה אין מצב שאני יכיר.
עברתי למקום עבודה אחר, גדול יותר, תליתי הרבה תקוות במעבר הזה, שאולי ישפר את המצב שאני נמצא בו.
אבל התבדיתי , באיזה שהוא מקום המחסור בניסיון שלי גרם לי למצב שבו אני כמעט מפחד לגשת ולדבר אם מישהי, אני פשוט מריץ יותר מידי "תסריטים" בראש.
לאחרונה התחלתי להרגיש שזה אבוד, כי בגילי, מי לעזאזל תרצה מישהו חסר ניסיון בקשרים?
נשים בגיל הזה, לפחות חלק גדול מהן מחפשות להתמסד ב3 שנים הקרובות, מחפשות אבא טוב.
ולי אין באמת מה להציע בתחום הזה.
כי אני לא מכיר אותו, ואני דיי חושב שזה מאוחר מידי לנסות להכיר אותו.
אני מרגיש פספוס ענק, אני מרגיש כיאלו זרקתי שנים לזבל ואין לי שום אפשרות לשחזר אותם.
אני מרגיש שישי כל כך הרבה דברים שהייתי יכול ללמוד באותם תקופת שאין מצב שאני אוכל ללמוד אותם עכשיו.
כבר אין לי כוח לצאת בערב, אני לא רואה סיבה חוץ מלשבת על קפה או בירה אם חברים.
בניגוד לפעם , אני כבר מודע לכך ששם אני לא ימצא מישהי .
באיזה שהיא רמה אני מרגיש שפג התוקף שלי, וכעת אני סחורה פגומה.
וזה לא ריאלי להכיר במצב הזה.
אז כן, הרמתי ידיים, הבנתי שאני לא נועדתי להיות בקשר זוגי.
עכשיו רק צריך להתמודד עם זה....
