just me 23
New member
אני מודה!!!
אני ראש קטן!! זהו. אמרתי את זה. אני ראש קטן ואני נקרעת מבפנים. יש לי את כל היכולות. תואר ראשון במקצוע ריאלי, ציונים טובים, התקבלתי לעבודה טובה (אני כבר לא כ"כ חדשה..חודשיים וחצי זה נחשב ותיקה כבר...) אבל.. לא טוב לי. יש המוווווווווווווון עבודה, זרקו אותי ישר למים העמוקים, בלי טיפת אוויר לנשימה, יש עלי המון לחץ, הבוס מצפה שאני אטחן שעות (ואני לא עובדת בחברת היי-טק ,אם מישהו תהה...), אני טוחנת שעות, מרגישה שאני עובדת כמו מטורפת ובסוף היום לא מבינה לאן הזמן טס ואיך שוב פעם לא הספקתי לעשות כלום. הבוס שלי קשוח ויושב על הראש על כל דבר ומוסיף עוד יותר ללחץ.... אני מרגישה שאני לא טובה, שאני לא לומדת, לא מתקדמת. הבוס אמר לי במפורש שסיימתי את תקופת החסד והוא מצפה ממני עכשיו לגלות יכולות, עצמאות, להתקדם... ואני מרגישה שאני דורכת במקום. עדיין צריכה עזרה בכל דבר, קשה לי לקבל החלטות בלי יד מכוונת..ואין לי יד מכוונת. אני לבד במים העמוקים. ואני טובעת. אני כולה בת 24 ומרגישה שהחיים הולכים לי לאיבוד. אני מגיעה הביתה מאוחר, לא מסופקת מהעבודה, לא חיה, לא נהנית ... אבל אם אני רוצה להתקדם לאנשהו, אני חייבת לשלם את המחיר הזה. אני חייבת להגדיל ראש. כל עבודה "שווה", גם אם לא זו, תצפה ממני להגדיל ראש, לעצמאות, לאחריות, ליכולות גבוהות. ככה זה בימינו... אם אני לא מצליחה בעבודה הזו, בוא נגיד שיהייה לי קשה למצוא משהו אחר. זה סוג של קרש קפיצה, ואם נפלתי אז קשה לקום. אלא אם אכנע לעצמי, ואחפש משהו ראש קטן, 8-16, באה הביתה ושוכחת מהעבודה.. אין אינספור מטלות שאני לא מצליחה להגיע לרבע מהן... אבל ככה גם החיים שלי יראו. יהיה קשה להתקדם משם, אני כל החיים יהיה בעבודה בינונית... בעיה. מצד אחד - חבל על היכולות שלי. ההורים מצפים, החבר מצפה.. "מה? זה מה שאת שואפת? להיות מזכירה ?" (או לא בהכרח מזכירה אבל כל עבודה שלא דורשת יותר מדי כישורים...) ומצד שני- אני נקרעת. זה מה שאני רוצה? ? עבודה לא מספקת? מונוטונית? כל יום אותו דבר? אבל לפחות יהייה לי שקט נפשי. עבודה רגועה, בלי לחץ, בלי ציפיות. לבוא ב-8 , לעבוד בנחת, ללכת ב-16 בלי להתנצל... פנאי לעצמי.
אני ראש קטן!! זהו. אמרתי את זה. אני ראש קטן ואני נקרעת מבפנים. יש לי את כל היכולות. תואר ראשון במקצוע ריאלי, ציונים טובים, התקבלתי לעבודה טובה (אני כבר לא כ"כ חדשה..חודשיים וחצי זה נחשב ותיקה כבר...) אבל.. לא טוב לי. יש המוווווווווווווון עבודה, זרקו אותי ישר למים העמוקים, בלי טיפת אוויר לנשימה, יש עלי המון לחץ, הבוס מצפה שאני אטחן שעות (ואני לא עובדת בחברת היי-טק ,אם מישהו תהה...), אני טוחנת שעות, מרגישה שאני עובדת כמו מטורפת ובסוף היום לא מבינה לאן הזמן טס ואיך שוב פעם לא הספקתי לעשות כלום. הבוס שלי קשוח ויושב על הראש על כל דבר ומוסיף עוד יותר ללחץ.... אני מרגישה שאני לא טובה, שאני לא לומדת, לא מתקדמת. הבוס אמר לי במפורש שסיימתי את תקופת החסד והוא מצפה ממני עכשיו לגלות יכולות, עצמאות, להתקדם... ואני מרגישה שאני דורכת במקום. עדיין צריכה עזרה בכל דבר, קשה לי לקבל החלטות בלי יד מכוונת..ואין לי יד מכוונת. אני לבד במים העמוקים. ואני טובעת. אני כולה בת 24 ומרגישה שהחיים הולכים לי לאיבוד. אני מגיעה הביתה מאוחר, לא מסופקת מהעבודה, לא חיה, לא נהנית ... אבל אם אני רוצה להתקדם לאנשהו, אני חייבת לשלם את המחיר הזה. אני חייבת להגדיל ראש. כל עבודה "שווה", גם אם לא זו, תצפה ממני להגדיל ראש, לעצמאות, לאחריות, ליכולות גבוהות. ככה זה בימינו... אם אני לא מצליחה בעבודה הזו, בוא נגיד שיהייה לי קשה למצוא משהו אחר. זה סוג של קרש קפיצה, ואם נפלתי אז קשה לקום. אלא אם אכנע לעצמי, ואחפש משהו ראש קטן, 8-16, באה הביתה ושוכחת מהעבודה.. אין אינספור מטלות שאני לא מצליחה להגיע לרבע מהן... אבל ככה גם החיים שלי יראו. יהיה קשה להתקדם משם, אני כל החיים יהיה בעבודה בינונית... בעיה. מצד אחד - חבל על היכולות שלי. ההורים מצפים, החבר מצפה.. "מה? זה מה שאת שואפת? להיות מזכירה ?" (או לא בהכרח מזכירה אבל כל עבודה שלא דורשת יותר מדי כישורים...) ומצד שני- אני נקרעת. זה מה שאני רוצה? ? עבודה לא מספקת? מונוטונית? כל יום אותו דבר? אבל לפחות יהייה לי שקט נפשי. עבודה רגועה, בלי לחץ, בלי ציפיות. לבוא ב-8 , לעבוד בנחת, ללכת ב-16 בלי להתנצל... פנאי לעצמי.