אני מוקפת באנשים שגורמים לי כאב
שמתי לב שלכל האנשים קרובים סביבי יש יחס דומה אלי. כולם עסוקים בדברים חשובים, אני גם חשובה להם. אבל רק אחרי דברים אחרים. אולי שנה הבאה ניפגש, בחודש הזה אני עסוק, אולי תוך כדי .... בואי נדבר בטלפון, בשביל מה להפגש. שמתי לב לזה גם בעבר,אבל לא ממש. כי הייתי זקוקה להם יותר מדי וזה כאב מדי לראות את היחס אלי. לפעמים הרגשתי כעס, אבל מהר מאד היתי מוותרת עליו- הרי היייתי זקוקה להם, אפילו לפירורים. היו חברים שניתקתי אתם קשר בכלל, נפגעתי יותר מדי מביטולים חוזרים של פגישות: "הייתי בדרך אליך, אבל הרגשתי עייפה אז נסעתי הביתה". היו כאלה שהתאמתי את עצמי: זה בסדר גמור פעם בשנה להיפגש עם חברה שנחשבת לחברה טובה שלי . אבל זה לא נכון, לא באמת הרגשתי ככה. רק לא נתתי לעצמי אפילו להרגיש את האכזבה , את הכאב. היו כאלה שכן אמרתי, שחשוב לי להיפגש, לבלות זמן ביחד מדי פעם. כאשר באמת רציתי לומר שאני רוצה להרגיש חשובה לך. חשובה מספיק שתרצה, תרצי להיפגש אתי מדי פעם. פעם בחודשיים, לשעה וחצי. פעם בשנה. אמרתי, זה לא עזר. הפסקתי לומר. עכשיו אני מרשה לעצמי להרגיש את הכאב. הסבר יחיד שאני מוצאת למצב הזה, זה שיחזור מצב שהיה במשפחתי - יחס ילדה קטנה. אז לא יכולתי להרשות לעצמי לכאוב, הייתי צריכה להסתגל. היום חיים היביאו אותי שוב לאותו מקום כדי שהפעם אתמודד. עם מה אני אמורה להתמודד, מה אני יכולה ללמוד פה ?
שמתי לב שלכל האנשים קרובים סביבי יש יחס דומה אלי. כולם עסוקים בדברים חשובים, אני גם חשובה להם. אבל רק אחרי דברים אחרים. אולי שנה הבאה ניפגש, בחודש הזה אני עסוק, אולי תוך כדי .... בואי נדבר בטלפון, בשביל מה להפגש. שמתי לב לזה גם בעבר,אבל לא ממש. כי הייתי זקוקה להם יותר מדי וזה כאב מדי לראות את היחס אלי. לפעמים הרגשתי כעס, אבל מהר מאד היתי מוותרת עליו- הרי היייתי זקוקה להם, אפילו לפירורים. היו חברים שניתקתי אתם קשר בכלל, נפגעתי יותר מדי מביטולים חוזרים של פגישות: "הייתי בדרך אליך, אבל הרגשתי עייפה אז נסעתי הביתה". היו כאלה שהתאמתי את עצמי: זה בסדר גמור פעם בשנה להיפגש עם חברה שנחשבת לחברה טובה שלי . אבל זה לא נכון, לא באמת הרגשתי ככה. רק לא נתתי לעצמי אפילו להרגיש את האכזבה , את הכאב. היו כאלה שכן אמרתי, שחשוב לי להיפגש, לבלות זמן ביחד מדי פעם. כאשר באמת רציתי לומר שאני רוצה להרגיש חשובה לך. חשובה מספיק שתרצה, תרצי להיפגש אתי מדי פעם. פעם בחודשיים, לשעה וחצי. פעם בשנה. אמרתי, זה לא עזר. הפסקתי לומר. עכשיו אני מרשה לעצמי להרגיש את הכאב. הסבר יחיד שאני מוצאת למצב הזה, זה שיחזור מצב שהיה במשפחתי - יחס ילדה קטנה. אז לא יכולתי להרשות לעצמי לכאוב, הייתי צריכה להסתגל. היום חיים היביאו אותי שוב לאותו מקום כדי שהפעם אתמודד. עם מה אני אמורה להתמודד, מה אני יכולה ללמוד פה ?