רק מזכירה: זה מה שכדאי לעשות החודש!
"בפברואר כדאי לקנות פילים" הוא ספר הילדים היחיד - והנפלא - שכתב יואל הופמן. אייר איתי בקין.
בפברואר כדאי לקנות פילים-יואל הופמן/איור:איתי בקין/הוצאה:מודן/2018/קטגוריה:ילדים ונוער, ילדי גן
מהדורה מחודשת לספר הילדים היחיד שכתב יואל הופמן, אשר בניגוד לספרי ילדים אחרים מתעלם מזוטות כמו עלילה או מוסר השכל.
בספר משפטים קצרים, כמעט משפטי זן, למשל "השמש עולה מיליון דולר" או "אפשר לשתול שיניים של דרקון" – לא מאוד שונה מרומני הפרגמנטים דלי העלילה ורבי הרבדים שהופמן כתב למבוגרים, הלב הוא קטמנדו, מצבי רוח וספרים נוספים.
את המהדורה המחודשת מלווים איוריו היפים של איתי בקין.
ראו תגובה
"בפברואר כדאי לקנות פילים": יואל הופמן מציע ספר ילדים לא מצונזר
ספרו של יואל הופמן חוזר, 30 שנה אחרי שפורסם לראשונה, בליווי איורים חדשים של איתי בקין. והוא עדיין חכם, חצוף ומהפנט
איור של איתי בקין מתוך הספר. טקסט שמעורר שאלות, מחשבות ושיחה צילום: איור: איתי בקין
עופרה רודנר
"מורים אינם מספרים / שאפשר להכניס שקרים לתוך שק / שלמלאכים יש זנב / שנמרים טורפים אמהות רעות / שהעולם הוא תוכי מבוץ בכלוב של זהב" (מתוך "בפברואר כדאי לקנות פילים")
המאסטר־פיס של יואל הופמן מ–1988, "בפברואר כדאי לקנות פילים", יצא מחדש, מלווה באיוריו של איתי בקין. בקין בחר לאייר את הספר כפרויקט גמר בבצלאל. האיור שלו סאטירי, גותי וקשוח — לעומת האיור המקורי היפהפה של כרמי גל, שהוא חולמני, פיוטי ומלא תנועה. בקין אמנם אינו מייצר מתח פיוטי מסקרן כמו גל, אבל באיור שלו יש איזו צעקה, שהולמת את הבחירה בטקסט הזה, 30 שנה אחרי פרסומו.
לפני 30 שנה, כשהופמן כתב את הספר, כבר התחילה לפשוט בספרי הילדים מגמה חדשה של צנזורה. שמרנות חדשה בכסות מה שתקין פוליטית, או מה שתקין לנפש הרכה של "הילד". צנזורה היא גם התמה ברקע של הפואמה הזאת, שמתחילה במשפט "מורים אינם מספרים" ואז מפרטת במונוטוניות טקסית, מכשפת, פראית וקדומה: "שאפשר לצייר את בנו של אלוהים על מפית אוכל / שאטרייה יולדת אטריות / שמותר לאכול דבש יותר מפעמיים בשבוע / שבני אדם הופכים בלילה לחיות. / שאפשר לשבור חלון בחורף שהקור ייצא / שפיאות נוכריות רוקדות על עצים / שלכל אדם יש שתי אמהות / שכורתים את האף למי שלא משלם מסים / שאפונה צוחקת עד שמתפקעת / שעצלנים ישנים כדי שלא להתעצל / שהים בוער / שיש אנשים שאין להם צל". וגם: "שבנו של אלוהים מת / שצריך לקבור דגים שטבעו במים / שיש איש שמת שש פעמים / שאסור ללכת לחנות כשהשמש זורחת / שאלוהים יורק ארצות / שאווז שוכב עם פטריות בצלחת".
אם כן, מורים אינם מספרים על מין, מוות, זקנה, נישואים, מסים ומה קרה לבן של אלוהים. ומורים אינם מספרים על נשים. כמו בספריו של הופמן למבוגרים, גם פה יש הרבה נשים: אמהות רעות שנטרפות על ידי נמרים, נשים מתגלחות, מכשפות שיולדות צפרדעים וגונבות רעפים, אשה מכוערת שהופכת ליפה, אשה שמנה שהיא השמש, אשה שמשאירה טביעת שיניים על תפוח, אשה זקנה שהבדילה בין שמים לארץ עם מטאטא (רשימה חלקית בלבד).
איור של איתי בקין מתוך הספר. איורים גותיים שיש בהם צעקה צילום: איור: איתי בקין
"מורים" הם לאו דווקא המורים עצמם, אלא שם קוד לתו התקן — מה מספרים ומה לא. הספר הזה בוודאי לא ישמח הורים החוששים מספרות לא מצונזרת. הופמן כותב ש"איש דת מכה את אשתו בספר תפילה", ש"תמרים נראים כמו שדיים של אשה זקנה", ש"יש עץ שפורח גולגולות מתים" וש"מותר להגיד תחת באנגלית". עכשיו נשאר רק לשאול אם תחת או שדיים של נשים זקנות הם באמת מסוכנים. ואם כן, האם הם מסוכנים לילדינו יותר מהאוויר שהם נושמים, יותר מפלסטיק, יותר מ"פוני קטני" ומהסדרות המהונדסות שהם רואים בדיסני ג'וניור.
דווקא מהבחינה הפסיכולוגית, היתרונות של ספרות לא מצונזרת ידועים. בין היתר, ספרות שיש בה אכזריות, נטישה, אימה, כיעור וגיחוך היא מרחב סובלימטיבי, מטפורי, שבו מותר לאוורר דחפים וחרדות. במרחב הזה אפשר לספר (במידה מסוימת של ריחוק אמנותי) על אתגרי החיים, על מורכבותו של הקיום האנושי ועל חוסר הנחת שבו. אבל יש גם ערך חברתי־פוליטי במבט הלא מסתיר, המתייחס אל הילד כאל אדם מעורב, ביקורתי ובר שיח. הטקסט שאינו חושש לעורר שדים מזמין את הקורא לעימות ולתגובה. זהו טקסט פגיע, אנושי וחשוף יותר. הוא לא מציב לקורא מודל אנושי מן המוכן, אלא מעורר שאלות, מחשבות ושיחה. למשל, כשהופמן כותב ש"בהולנד מתגלחות נשים" הוא לא רק חושף נשים, אלא גם חושף את חולשתו לנשים. ומעל כל אלה יש ערך ספרותי: מורכבות, עומק היסטורי והומור ממילא אינם יכולים לשגשג בתנאי מעבדה סטריליים.
יואל הופמן. תרכיז מהפנטצילום: אמיל סלמן/ג'יני
בדומה ל"אליס בארץ הפלאות" (שהופמן ציטט ממנו על גב הספר), "בפברואר כדאי לקנות פילים" פונה אל ילדים ומבוגרים בו זמנית. האיגיון והנונסנס שלו מזכירים את "אליס" ואת שירי "אמא אווזה". המקרים והדמויות מזכירים גם אגדות מימי הביניים, מיתולוגיות מהעת העתיקה, זן ופולקלור מהמזרח, מדרום אמריקה ומאפריקה. כלומר, הופמן כתב "לכל המשפחה" עם שורשים אוניברסליים פורים, שצמחו סביב האש, או במטבח שהוא גם חדר השינה והסלון. המאייר, בקין, החצין את הדואליות (מבוגרים־ילדים) ומתוך הדמויות הגרוטסקיות שלו מציצים פרצופים ואיברי גוף של ילדים רציניים וחמורי סבר, כמו מתוך תחפושות מגושמות בהצגת בית ספר.
זהו ספרו היחיד של הופמן לילדים, ולמעשה הוא פירסם אותו בסמוך לספרו הראשון למבוגרים, "ספר יוסף", שיצא גם הוא ב–1988, ובתוכו "קצכן". אצל קצכן אפשר למצוא שהילדות, או הפליאה המאפיינת אותה, אינה שמורה ומגודרת בזמן, אלא כמו ההגירה היא מצב של ערעור, חשיפה, זרות ונדודים. וגם: "קצכן יודע מה זה ציגוינר? ציגוינר גונב תרנגולים ועושה מוזיקה הכי יפה. זה מורה בבית הספר לא יודע. הוא יודע רק ציוניזמוס של יהודים. מוזיקה זה ציוניזמוס של בן אדם". שנה אחר כך, ב"ברנהרט", נכתב: "לפעמים מדברים ברנהרט וגוסטב בפלאים. גוסטב אומר: 'אתמול הביא ערבי אחד מיריחו לדוקטור זוסמן עוף אשר רק יצא מקליפתו וארבע רגליים לו'. 'ומה בכך', אומר ברנהרט, 'האם נתת דעתך על כך שגם נשים הונגריות יולדות?'... גוסטב אומר, 'בחגיגת נישואין בדמשק מתו 17 איש מזיקוקין די־נור'. וברנהרט אומר 'איש ושמו פיינגולד הולך ובידו מזוודה'".
"בפברואר כדאי לקנות פילים" נובע ומתפצל מאותו פרץ יצירה. מין תרכיז מהפנט של הופמן — השקפותיו, תובנותיו, גישתו ליופי, לאורגניזם, לאבסורד, לתודעה ולמלים.
