אני מיואש
השנה הזו לא נגמרת לי, וכבר אין לי כוחות. אתמול הודיעו לי שנכשלתי באחת מבחינות הסינון. קורה... עם העומס שהיה עלי זה היה אפילו צפוי. מה שמבאס מפתיע ואפילו קצת מקומם שזה בקורס שהייתי הכי טוב בו במהלך השנה, השתתפתי הכי הרבה, קראתי בעיון את כל המאמרים, ואפילו הסתדרתי מצויין אם המנחה של הסמינר והיו לנו תוכניות למחקר משותף והרבה שיחות מעבר לשיעורים (כולל משוב מאד חיובי על ההתקדמות שלי ואופן החשיבה שלי)... ועכשיו הכשלון הזה, מאיפה הוא נפל עלי? כבר מההתחלה היה לי ברור שזה הולך להיות רע. היתה לי תחושה שאני לא מבין מה מבקשים ממני. השאלות היו כלליות נורא. בגדול זה היה משהו בסגנון - תראה לי מה אתה יודע.... וואללה, אני יודע הרבה. אבל מאיפה להתחיל? לאיזה רמה של פרטים לרדת, ולמה אחרי ש"חונכנו" לאורך השנה (ולאורך ההכשרה האקדמית) לבנות טיעונים ממוקדים פתאום מצפים שאני אבנה טיעונים, שבהם על כל צעד ושעל אני עושה "גיחות צדדיות", רק בשביל להראות שאני יודע מה יש בסמטאות הלא רלוונטיות. ולמה לעזאזל אני צריך לצטט מאמרים שבכלל לא רלוונטיים לתשובה שאני נותן. היום דיברתי עם המרצה שוב, כדי לקבל פידבק על המבחן. היא באופן הברור ביותר אמרה לי שהיא ציפתה שאני ארשום דברים דוגמת "XYZ טוענים ככה וככה בגלל זה וזה, אבל זה לא רלוונטי לטיעון הנוכחי כי ככה וככה..." ובאופן הזה (פחות או יותר) לכסות את כל הסילבוס. מאיפה זה נפל עלי? בטח שנכשלתי. אפילו כששואלים אותי מה עשיתי אתמול אני לא יכול לתת רשימה של דברים ורק תוך כדי שיחה אני נזכר בפרטים. ועכשיו אני צריך לעשות הכל מהתחלה. יש לי יומיים ואין לי כח לזוז. ויש כמובן עוד עבודה אחת שבגלל השטות הזו מתעכבת. ובכלל השיחה עם המרצה והכשלון הזה כל כך מייאש. מי בכלל צריך את הלימודים האלה. למה אני מקריב כל כך הרבה זמן ומאמצים בשביל שיגידו לי אחר כך שלא ציטטתי מספיק.... אני פתאום מרגיש שאני לא מבין כלום. זהו... סתם רציתי להוציא קיטור.
השנה הזו לא נגמרת לי, וכבר אין לי כוחות. אתמול הודיעו לי שנכשלתי באחת מבחינות הסינון. קורה... עם העומס שהיה עלי זה היה אפילו צפוי. מה שמבאס מפתיע ואפילו קצת מקומם שזה בקורס שהייתי הכי טוב בו במהלך השנה, השתתפתי הכי הרבה, קראתי בעיון את כל המאמרים, ואפילו הסתדרתי מצויין אם המנחה של הסמינר והיו לנו תוכניות למחקר משותף והרבה שיחות מעבר לשיעורים (כולל משוב מאד חיובי על ההתקדמות שלי ואופן החשיבה שלי)... ועכשיו הכשלון הזה, מאיפה הוא נפל עלי? כבר מההתחלה היה לי ברור שזה הולך להיות רע. היתה לי תחושה שאני לא מבין מה מבקשים ממני. השאלות היו כלליות נורא. בגדול זה היה משהו בסגנון - תראה לי מה אתה יודע.... וואללה, אני יודע הרבה. אבל מאיפה להתחיל? לאיזה רמה של פרטים לרדת, ולמה אחרי ש"חונכנו" לאורך השנה (ולאורך ההכשרה האקדמית) לבנות טיעונים ממוקדים פתאום מצפים שאני אבנה טיעונים, שבהם על כל צעד ושעל אני עושה "גיחות צדדיות", רק בשביל להראות שאני יודע מה יש בסמטאות הלא רלוונטיות. ולמה לעזאזל אני צריך לצטט מאמרים שבכלל לא רלוונטיים לתשובה שאני נותן. היום דיברתי עם המרצה שוב, כדי לקבל פידבק על המבחן. היא באופן הברור ביותר אמרה לי שהיא ציפתה שאני ארשום דברים דוגמת "XYZ טוענים ככה וככה בגלל זה וזה, אבל זה לא רלוונטי לטיעון הנוכחי כי ככה וככה..." ובאופן הזה (פחות או יותר) לכסות את כל הסילבוס. מאיפה זה נפל עלי? בטח שנכשלתי. אפילו כששואלים אותי מה עשיתי אתמול אני לא יכול לתת רשימה של דברים ורק תוך כדי שיחה אני נזכר בפרטים. ועכשיו אני צריך לעשות הכל מהתחלה. יש לי יומיים ואין לי כח לזוז. ויש כמובן עוד עבודה אחת שבגלל השטות הזו מתעכבת. ובכלל השיחה עם המרצה והכשלון הזה כל כך מייאש. מי בכלל צריך את הלימודים האלה. למה אני מקריב כל כך הרבה זמן ומאמצים בשביל שיגידו לי אחר כך שלא ציטטתי מספיק.... אני פתאום מרגיש שאני לא מבין כלום. זהו... סתם רציתי להוציא קיטור.
