golanwalker
New member
אני ממש לא יודע מה לעשות עם עצמי.
אני עוד מעט בן 19, לומד במכללה של בה"ד 20 חיל חימוש.. ככה שאשתחרר בגיל... 24-25 עם תואר הנדסאי מכטרוניקה ביד, שגם כן, לא בטוח מה שווה באזרחות.
יש לי חברה שהתגייסה ל8200 ועושה קורס בגלילות, ואני רואה אותה אחת לכמעט חודש (למרות שהיא אומרת לי שבגדול היא יוצאת סופשים, אבל פעם אחרונה שיצאה היא נסעה עם חברות או הלכה לסבתא שלה). אני ממש פוחד שזה לא יחזיק מעמד.. כמה אפשר למשוך קשר באמצעות טלפונים ואסאמסים? הגעתי למצב שאפילו התעייפתי להרים טלפון. די מדאיג.
חוץ מזה אני די מבודד מבחינה חברתית. זה שרידים של תקופת התיכון בה חייתי על תקן עציץ. בקושי דיברתי עם מישהו, ספק אם עשיתי את זה בכוונה או שבאמת התביישתי, אלוהים יודע למה.
החיים שלי בגדול סובבים כרגע סביב ה-4 ימים בשבוע שאני מעביר במכללה, שבה יש כמה אנשים נחמדים שיוצא לי לדבר איתם פה ושם וה-3 הנותרים שאני שורף בבית מול המחשב. מדי פעם מדבר עם החברה בטלפון וזה.
אה. ופעם בשבוע, כשאני בבית, יש עבודה שאני עושה באולם אירועים מאחה"צ אל תוך הלילה. מה שמצחיק זה שאפילו לא ביררתי מתי משלמים לי וכמה. כנראה סתם רציתי לטפוח לעצמי על השכם שאני עושה עוד משהו בזמני החופשי חוץ מלנעול את עצמי בחדר. גאון.
ההורים נפרדו טיפה לפני סיום י"ב.. אבאלה עבר לגור בישוב קרוב ואמאלה בינתיים הספיקה להזיז כמה רהיטים בבית.. לצבוע קירות ושאר ירקות. הבית באמת נראה טיפה שונה.
אני רואה את אבא שלי מעט מאוד, למרות שהוא לא מפסיק להזמין אותי לבקר אותו. משום מה לא נעים לי ממנו. האחים שלי דווקא כן מבקרים אצלו.
קיצר זהו. my life in a nutshell.
אה וקצת עושה לי חרא על הנשמה לראות איך כל מיני אנשים בפייסבוק ש"הכרתי" ברמה זו או אחרת פשוט חוגגים. ההוא חורש את אירופה, זאתי יצאה למועדון, ירדו לאילת, סתם הלכו לסנוקר... לא שיש לי משהו נגדם, אבל זה קצת גורם לי לרצות להתאבד.
לא באמת, אין לי נטיות אובדניות על אמת. דווקא יש לי תושייה לעבור מצבים קשים, ואפילו תקופות שלמות שאני קם אל תוך חרא יומי והולך לישון אל תוך הלילה כשהמוח עובד שעות נוספות במחשבות על כלום. אני מעריך את החיים, את המשפחה שלי, ואת המקום שבו אני חי. עם כל זה אני גם מגיע למצבים שאני לא יכול יותר, אז אני עושה מדי פעם גיחות מהבית לאיזה טיול קטן בחוץ קרוב לבית, שיש לו השפעה קצרת טווח על המצב רוח.
אין לי שמץ של מושג מה לעשות עם עצמי. ואני לא מדבר על טיפול פסיכיאטרי או ללכת לפסיכולוג. הלכתי לאיזה 2-3 פגישות מסכנות.. ולא בא לי להמשיך עם זה. אני רוצה לפתור את זה בעצמי, ולא שאיזה שמוק יטיף לי לנסות להתחיל סמול טוק עם אנשים. אני יודע לעשות את זה. הם כנראה אוהבים לשכוח אותי.
בא לי גם לצאת למקומות. בכללי מאוד. אני לא סגור על עצמי מתי/לאן/איך/עם מי.. בעיקר השאלה של עם מי ללכת היא שמשאירה אותי בבית.. מה הטעם ללכת לאילת לבד? או לכנרת לבד? או לממן טיול לנאפה לבד מכסף שהאמא הפולנייה שלך חופרת שאין לה?
אני לא יודע בכלל למה אני שופך את עצמי ככה לפניכם, ולאיזה תשובה אני מצפה.. כנראה שזו אופציה אחרונה לפני שבאמת ארד מהפסים.
אני עוד מעט בן 19, לומד במכללה של בה"ד 20 חיל חימוש.. ככה שאשתחרר בגיל... 24-25 עם תואר הנדסאי מכטרוניקה ביד, שגם כן, לא בטוח מה שווה באזרחות.
יש לי חברה שהתגייסה ל8200 ועושה קורס בגלילות, ואני רואה אותה אחת לכמעט חודש (למרות שהיא אומרת לי שבגדול היא יוצאת סופשים, אבל פעם אחרונה שיצאה היא נסעה עם חברות או הלכה לסבתא שלה). אני ממש פוחד שזה לא יחזיק מעמד.. כמה אפשר למשוך קשר באמצעות טלפונים ואסאמסים? הגעתי למצב שאפילו התעייפתי להרים טלפון. די מדאיג.
חוץ מזה אני די מבודד מבחינה חברתית. זה שרידים של תקופת התיכון בה חייתי על תקן עציץ. בקושי דיברתי עם מישהו, ספק אם עשיתי את זה בכוונה או שבאמת התביישתי, אלוהים יודע למה.
החיים שלי בגדול סובבים כרגע סביב ה-4 ימים בשבוע שאני מעביר במכללה, שבה יש כמה אנשים נחמדים שיוצא לי לדבר איתם פה ושם וה-3 הנותרים שאני שורף בבית מול המחשב. מדי פעם מדבר עם החברה בטלפון וזה.
אה. ופעם בשבוע, כשאני בבית, יש עבודה שאני עושה באולם אירועים מאחה"צ אל תוך הלילה. מה שמצחיק זה שאפילו לא ביררתי מתי משלמים לי וכמה. כנראה סתם רציתי לטפוח לעצמי על השכם שאני עושה עוד משהו בזמני החופשי חוץ מלנעול את עצמי בחדר. גאון.
ההורים נפרדו טיפה לפני סיום י"ב.. אבאלה עבר לגור בישוב קרוב ואמאלה בינתיים הספיקה להזיז כמה רהיטים בבית.. לצבוע קירות ושאר ירקות. הבית באמת נראה טיפה שונה.
אני רואה את אבא שלי מעט מאוד, למרות שהוא לא מפסיק להזמין אותי לבקר אותו. משום מה לא נעים לי ממנו. האחים שלי דווקא כן מבקרים אצלו.
קיצר זהו. my life in a nutshell.
אה וקצת עושה לי חרא על הנשמה לראות איך כל מיני אנשים בפייסבוק ש"הכרתי" ברמה זו או אחרת פשוט חוגגים. ההוא חורש את אירופה, זאתי יצאה למועדון, ירדו לאילת, סתם הלכו לסנוקר... לא שיש לי משהו נגדם, אבל זה קצת גורם לי לרצות להתאבד.
לא באמת, אין לי נטיות אובדניות על אמת. דווקא יש לי תושייה לעבור מצבים קשים, ואפילו תקופות שלמות שאני קם אל תוך חרא יומי והולך לישון אל תוך הלילה כשהמוח עובד שעות נוספות במחשבות על כלום. אני מעריך את החיים, את המשפחה שלי, ואת המקום שבו אני חי. עם כל זה אני גם מגיע למצבים שאני לא יכול יותר, אז אני עושה מדי פעם גיחות מהבית לאיזה טיול קטן בחוץ קרוב לבית, שיש לו השפעה קצרת טווח על המצב רוח.
אין לי שמץ של מושג מה לעשות עם עצמי. ואני לא מדבר על טיפול פסיכיאטרי או ללכת לפסיכולוג. הלכתי לאיזה 2-3 פגישות מסכנות.. ולא בא לי להמשיך עם זה. אני רוצה לפתור את זה בעצמי, ולא שאיזה שמוק יטיף לי לנסות להתחיל סמול טוק עם אנשים. אני יודע לעשות את זה. הם כנראה אוהבים לשכוח אותי.
בא לי גם לצאת למקומות. בכללי מאוד. אני לא סגור על עצמי מתי/לאן/איך/עם מי.. בעיקר השאלה של עם מי ללכת היא שמשאירה אותי בבית.. מה הטעם ללכת לאילת לבד? או לכנרת לבד? או לממן טיול לנאפה לבד מכסף שהאמא הפולנייה שלך חופרת שאין לה?
אני לא יודע בכלל למה אני שופך את עצמי ככה לפניכם, ולאיזה תשובה אני מצפה.. כנראה שזו אופציה אחרונה לפני שבאמת ארד מהפסים.
