עצות...אני לא האדם הכי טוב בעצות...
אבל...לפני הנסיעה שלי ההורים שלי היו יותר חרדים ממני..לאיך אני יגיב למראות, באתרים, בטיסה {יש לי בעיות עם האוזניים} בהתחלה אבא שלי רצה ששאני יפגש עם פסיכולוג כדי שהפסיכו' יתן לאבא שלי הרגשת ביטחון טובה יותר..לא נפגשתי עם שום פסיכו' ושום נעליים... וככול שהתקרב המסע התחילו אצלי החששות..כי אני מתיד הייתי בעניינים של זה..זתומרת ראיתי אלפי סרטים{אני מדובברת את שינדר/הפסנתן/הבריחה מסובבור וכו'}קראתי ספרים{זה סוג הז'אנר היחידי שמעניין אותי רק לפני שבוע קראתי את סיפורו האישי של הרב לאו..ואתמול קניתי עוד ספר} וכמה שחששתי מהתגובות שיהיו לי שם..כשהגעתי לשם..אני רוצה לומר לך שלא בכיתי/לא הזדעזעתי/לא רעדתי...המקום היחידי שבו ירדו לי דמעות והתחרפנתי..וכמעט התמוטטתי זה היה באושוויץ..אבל לא בגלל המראות או משהו כזה זה היה אחרי הביתן היהודי לאחר שהדלקתי נר לזכר סבא שלי..וככה סגרתי מעגל עם דור ראשון של השואה{זה הוא..}ודור שלישי של השואה{אני..}מה שמיוחד בנינו הוא שאני נולדתי באותו היום שלו...בהפרש של 59 שנה... זה היה הפעם היחידה שבה 'נפתחו' העיניים שלי.. קיבלתי את הסגרת מעגל די קשה..התגובה שלי היתה מפחידה..באמת... ואחרי אושוויץ בסופ היום בגלל שזה יצא היום השביעי למסע אז עשו לנו שיחה קבוצתית.. ובתור אחת שלא ממש פותחת ת'פה שלה בפני הרבה אנשים ולא מדברת על הרגשות שלה ..דיברתי במשך חצי שעה כמעט..על הכל.. אחרי השיחה המדריכה באה אלי חיבקה אותי ואמרה לי משהו שאני בחיים לא ישכח..היא אמרה הדמעות אולי לא באו בזמן אבל הן יגיעו מאוחר יותר... אז אומנם עוד מעט שנה ממהמסע...והדמעות עוד לא יגיעו... אולי הם יגיעו בפעם הבאה שאני ידרוך על אדמת פולין...ואם השם ירצה זה יהיה על מדי צה"ל/משטרה..ובקיצור מג"ב.. שיהיה לך המון בהצלחה...ואם את צריכה משהו בכייפ!!