אני מנסה להילחם בעצמי..

[Eco12li]

אני מנסה להילחם בעצמי..

עוד מעט התינוקת שלי שילדתי ללא דופק בשבוע 24, היתה צריכה להיות בת שנה...
ובינתיים אנחנו לא מצליחים בטיפולי ivf, 3 שאיבות, 5 החזרות, נשארו לנו עוד 2 בלסטוציסטים מוקפאים.
מאוקטובר אני לא בטיפול, צריכה לחזור על בדיקות בעיקר ממוגרפיה ופרופיל הורמונלי שהפכו לחובה לפני שמקבלים איזה שהוא טיפול תרופתי.
ניסיתי להילחם בהתחלה, נגד הזמן שעובר עד ש.. ועד שיגיע התאריך הרלוונטי לפרופיל ההורמונלי ועד שיחזרו התשובות, ועד ש ועד ש.. עוד חודש יתבזבז.
אז החלטתי לשחרר, לומר לעצמי שהרי לא משנה חודש לכאן או לכאן, העיקר להצליח.. אפילו השתעשעתי במחשבה שאכנס להריון טבעי (מה שלא קרה מעולם) ופתאום הרגשתי מן קלילות כזו, חופש ושקט נפשי..
פתאום איחר לי ביומיים.. וכבר התגנבה לי ללב טיפת אופטימיות והתרגשות, ולא כאבה הבטן, ולא גלי חום ולא עצבים חריגים.. וכבר הרשיתי לעצמי לחשוב "מה אם..?"
ואז הבוקר כתם קטנטן, ובהמשך הבוקר קצת יותר.. ועכשיו כבר די ברור לי שמחר תגיע הוסת ושאני חייבת לעשות את הפרופיל ההורמונלי ושעוד חודש עבר..
ופתאום כל מה שנלחמתי בו, חזר והציף..

 

[nela11]

כל כך מזדהה איתך.

מצטערת לשמוע על האובדן העצום שלך, מחבקת. זה פשוט קורה לי כל פעם... "מה אם..." וכל פעם זה לא קורה, ואז הזכרונות על אובדנים מציפים... מאחלת לך פרופיל הורמונלי של אלופות וידיים מלאות בסוף התהליך!

 

[Eco12li]

תודה!!!
זה היה פוסט של לפרוק.. אני מקווה שזה יקרה בקרוב

 

[שירהד1]

זו מעין מלחמת התשה-

וככזו- באמת מתישהו מתעייפים, ומתישהו משחררים, ואחר כך שוב נלחמים, ושוב ושוב- עד שמצליחים.
מקווה עבורך לטוב, ושהטוב יבוא בקרוב

.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
ליווי ותמיכה בנשים לאחר אובדן הריון.
09-7749028

 

[ויקטור החתול]

אל תלחמי בעצמך

גם ככה לא פעם, זה מרגיש כאילו היקום בעצמו נלחם בנו.
אני אישית משתדלת להקשיב לעצמי ולחפש חברה אחת לפחות, שיש לה את הכוחות ויכולת להקשיב ולהכיל. ככה, בלי פתרונות והצעות.
כל חודש אני מחליטה שמספיק לי, שהגיע הזמן לותר ולשחרר ואז כמובן מתגנבת לה התקווה הזו ומרימה ראש.... אולי יצליח טבעי כמו פעם, אולי הוסת לא תגיע ויהיה הריון והוא יהיה תקין ועם ילד בריא ו... ו... ו...
מיותר לציין שזה לא קורה.
אבל אני מאפשרת לעצמי את התקווה, כי בלעדיה, עבורי אישית, זה יהיה הסימן האמיתי לכך שכלו כל הקיצים וסיימתי.
עד אז.... אני נושמת עמוק ומאפשרת לעצמי לפחד ולהתאכזב כ"כ ולבכות המון ולכעוס עוד יותר המון והכל קביל.
כשצריך, אני מחליטה על הפסקה ומתפללת לאלת הטבע שיצליח אולי טבעי וצוברת כוחות ואז חוזרת שוב לטיפולים.
הלוואי שמשהו יצליח והלוואי שתמשיכי למצוא פה מקום טוב לפרוק וכוחות ללכת בכל דרך שטובה לך.

 

[Eco12li]

זה פשוט כל חודש מחדש "החלום ושברו.."

יש בכל חודש את השבועיים של הפריחה האושר התקוות האמונה. אלו הימים שלפני הביוץ שבהם הכל יכול לקרות, האופטימיות בשיאה ואני סופר אמא זו שמכינה, מספיקה, מגדילה ראש, מתנדבת.. ואז יש את השבועיים שאחרי, בהם הזמן עוצר. הכל ספקולציות הצליח-לא הצליח, ואני לא מצליחה לפנות מקום בראש לשום דבר מלבד לעניין ההריון.
ואז השלילי/המחזור.. זה השבר.. התחתית, כל הפאסימיות והשליליות, כל ההדחקות צפות שוב למעלה אבל העניין הוא שאני לא מקבלת מהסביבה לגיטימציה להישבר.
לא מבעלי שמצפה שמאד מהר אני אאסוף את עצמי ואמשיך, לא מהילדים (ולמזלי הרב יש לי שניים נהדרים המתנות הכי גדולות שקיבלתי בחיי) שצריכים את תשומת הלב החיוך והסבלנות שלי גם כשאני מרוסקת מבפנים.
ולא מאמא שלי ואחותי שבכלל לא מבינות למה אני מנסה ולא מסתפקת במה שיש לי.
נקודת האור בימים האלה, היא שמהר מאד הם מפנים את מקומם והופכים שוב לשבועיים שלפני הביוץ... אופטימיות וכו.. וחוזר חלילה
וכן, אני מסכימה איתך מאד שהתקווה היא מה שמחזיק ואם נוותר עליה, זה אומר שהמעגל הזה לא יתקיים, ונישאר רק עם ההחלטה הסופית והמוחלטת הזו שזהו..

 

[שירהד1]