אני מנצל את זה שהפורום בתרדמת קיץ קשה
- פותח הנושא godright
- פורסם בתאריך
פרק 1 AKA וילה מאלצ'ט
הרעש היה נוראי, ילדי כיתה ו'2 ישבו בכיתה, להוטים לנצל את הדקות האחרונות של ההפסקה.
רובם דנו בטיול השנתי, מה הם יביאו, מה הם יעוללו ולמי.
תלתן, ישבה בשולחנה באמצע הכיתה, שערה הארוך בגוון הארגמן, גלש מעבר לכתפיה, עיני השקד שלה היו מצומצמות בריכוז.
היא לא השתתפה בדיון, מבטה התרכז בנקודה בלתי נראית בתקרה, עסוקה בתהייה 'מה היה קורה אם?'. היא בנתה לעצמה עולם שלם, עם דמויות מעניינות. חלקן קיימות באגדה כזו או אחרת, חלקן פרי מוחה הקדחתני.
בדמיונה על התקרה, נלחם כעת דולפין מצולק מגבו של דרקון יורק אש, בפיראט שמשום מה היה דומה יותר לגמל שלמה.
מהים שהיה מתחתיהם בצבצו ראשים של בנות ים יפות, שהביטו בסקרנות בקרב.
בדיוק כשהקרב עמד להסתיים. הפריעה לה חברתה הטובה עדן: "תלתן, תתעוררי! כבר פעם שלישית שאני שואלת אותך! לאיפה נראה לך הטיול שנתי?"
תלתן התנערה באחת מחזיונה, היא הביטה בתלתליה של עדן ופרצופה המנומש שכעת היה מעט סמוק.
"אז מה חדש?".
תוך שניות היא התערתה בכול הפרטים הקטנים של השיחה, קובעת בטון הידעני שלה "בתוכניה כתוב שנישן בוילה מלצ'ט"
מבט מהיר בעדן הבהיר לה שזו לא הייתה השאלה.
"אתם לא יודעים איפה זה?" כשאף אחד לא ענה המשיכה בנאומה,"זה מול הישוב מגדל... בנו אותה בשנת 1928, הדבר המוזר ביותר בסיפור הזה, שלורד מלצ'ט עצמו נעלם לפני שסיימו לבנות את הוילה.
מאז שהוא נעלם, הוילה הייתה מוזנחת, רק לפני ארבע שנים שיפצו אותה."
כמה מהילדים סביבה עיגלו עיניים, עדן הסתירה פיהוק מדומה "מבוא להיסטוריה מאת הפרופסורית תלתן..."
"זה לא אשמתי שאתם לא זוכרים כלום" אמרה תלתן והסיטה את השיער שלה מפניה "למדנו את זה רק שנה שעברה"
עכשיו עדן כבר צחקה "אה באמת, רק שנה שעברה? ומאז לא היה שום דבר יותר חשוב מזה? נגיד לדוגמא החבר החדש של דפני מכיתה ח' אומרים שהוא שבדי" תלתן גלגלה את עינייה והתעלמה במופגן "הכי באסה זה שלא נישן באוהלים!"
"כן, די מפגר,הכי מצחיק שהם כתבו להביא שק"ש, למה לעזאזל נצטרך ש"קש אם אנחנו יושנים במיטות!?"
שון החתיך של הכיתה נכנס לכיתה, מחזיק כדור רגל תחת בית שחיו, הוא קרץ לתלתן.
אחריו התזדחלו כמו תמיד יוסי, אמיר ועמיר. השלושה הלכו לכל מקום ששון הלך.
"צודק זה באמת מפגר" החרו אחריו, תלתן כינתה אותם בליבה "מקהלת הזנבות של שון".
עדן עקבה בעניין אחרי הקריצה של שון, כשלא ראתה תגובה מתלתן נרגעה.
"עזבו שק"שים אני מקווה שיהיו מספיק מקלחות טובות, כי בתוכניה כתוב שיהיו תחרויות ספורט"
למרות שדיברה לכולם היא פנתה בעיקר לתלתן, ששוב בהתה בתקרה.
עדן תקעה בה מרפק, "את שוב פעם מרחפת..." סיננה מבין שפתיה.
החיוך החולמני המשיך לרחף על שפתיה "כן שמעתי, תחרויות.
אין סיכוי שאני מפסידה השנה" היא בדיוק עמדה להסביר, איך היא מתכוונת לנצח את כולם, כשסיוון, מי שהתיימרה להיות מלכת הכיתה, נכנסה בדיוק למעגל, היא הסתירה פיהוק מזויף "הנה זה בא! עוד נאום מבית היוצר של תלתן, שמסביר מראש דברים שאף אחד לא מעוניין לדעת" פנתה לעבר שון.
שון פלט צחוק קצר, מלמל משהו לא מובן ופנה למקומו.
תלתן עמדה לענות לה בחזרה, כשהמחנכת חדווה, נכנסה לכיתה.
כולם מיהרו להתיישב.
כהרגלה התעלמה המורה מהתלמידים, היא התיישבה בכסא המרופד שלה, פתחה מגרה בשולחן העץ, שלפה יומן וערמת מבחנים מאתמול והתחילה לדבר בקול שקט, תוך שהיא מסמנת נוכחות ומסדרת מבחנים.
תלתן תהתה פעמים רבות, כמה דברים יכולה המורה חדווה לעשות בו זמנית.
תלתן חייכה כשראתה, את הטריק של המורה להשתקת הכיתה.
התלמידים פשוט השתתקו בנסיון לשמוע מה היא אומרת.
"מחר הטיול השנתי, אני רוצה להזכיר לכם, שלא נסבול התנהגות לא הולמת. עינייה הציצו מעל משקפיה אל עבר שון וחבורותו.
תלמיד, שיחליט משום מה, להראות לי, שאני לא יכולה לסמוך עליו..." היא עצרה בדרמתיות מתעכבת במבטה המורם על כל אחד ואחד מהם. "אותו ילד יצטרך להביא את אחד ההורים כמלווה, או שאולי עדיף כבר שישאר בבית" היא קמה והחלה לחלק מבחנים, תוך כדי שהיא משבחת ומעודדת.
ועכשיו נחזור לבעיה שכתבתי על הלוח אתמול..."
"כן שון" אמרה המורה כשראתה את היד שלו מזדקרת.
"תלתן רצתה לשאול למה כתוב להביא שק"שים?"
תלתן ועדן הסתובבו שניהם בבת אחת לעברו.
"אתה מתכוון, שאתה רצית לשאול: למה כתוב להביא שק שינה, למרות שאנחנו נישן בוילה?" שאלה המורה.
"כן!"
"זו הפתעה!" קבעה המורה והחלה לחלק את המבחנים.
'זה נראה יותר כמו התחמקות' חשבה תלתן אבל נתנה לשיעור לסחוף אותה.
הרעש היה נוראי, ילדי כיתה ו'2 ישבו בכיתה, להוטים לנצל את הדקות האחרונות של ההפסקה.
רובם דנו בטיול השנתי, מה הם יביאו, מה הם יעוללו ולמי.
תלתן, ישבה בשולחנה באמצע הכיתה, שערה הארוך בגוון הארגמן, גלש מעבר לכתפיה, עיני השקד שלה היו מצומצמות בריכוז.
היא לא השתתפה בדיון, מבטה התרכז בנקודה בלתי נראית בתקרה, עסוקה בתהייה 'מה היה קורה אם?'. היא בנתה לעצמה עולם שלם, עם דמויות מעניינות. חלקן קיימות באגדה כזו או אחרת, חלקן פרי מוחה הקדחתני.
בדמיונה על התקרה, נלחם כעת דולפין מצולק מגבו של דרקון יורק אש, בפיראט שמשום מה היה דומה יותר לגמל שלמה.
מהים שהיה מתחתיהם בצבצו ראשים של בנות ים יפות, שהביטו בסקרנות בקרב.
בדיוק כשהקרב עמד להסתיים. הפריעה לה חברתה הטובה עדן: "תלתן, תתעוררי! כבר פעם שלישית שאני שואלת אותך! לאיפה נראה לך הטיול שנתי?"
תלתן התנערה באחת מחזיונה, היא הביטה בתלתליה של עדן ופרצופה המנומש שכעת היה מעט סמוק.
"אז מה חדש?".
תוך שניות היא התערתה בכול הפרטים הקטנים של השיחה, קובעת בטון הידעני שלה "בתוכניה כתוב שנישן בוילה מלצ'ט"
מבט מהיר בעדן הבהיר לה שזו לא הייתה השאלה.
"אתם לא יודעים איפה זה?" כשאף אחד לא ענה המשיכה בנאומה,"זה מול הישוב מגדל... בנו אותה בשנת 1928, הדבר המוזר ביותר בסיפור הזה, שלורד מלצ'ט עצמו נעלם לפני שסיימו לבנות את הוילה.
מאז שהוא נעלם, הוילה הייתה מוזנחת, רק לפני ארבע שנים שיפצו אותה."
כמה מהילדים סביבה עיגלו עיניים, עדן הסתירה פיהוק מדומה "מבוא להיסטוריה מאת הפרופסורית תלתן..."
"זה לא אשמתי שאתם לא זוכרים כלום" אמרה תלתן והסיטה את השיער שלה מפניה "למדנו את זה רק שנה שעברה"
עכשיו עדן כבר צחקה "אה באמת, רק שנה שעברה? ומאז לא היה שום דבר יותר חשוב מזה? נגיד לדוגמא החבר החדש של דפני מכיתה ח' אומרים שהוא שבדי" תלתן גלגלה את עינייה והתעלמה במופגן "הכי באסה זה שלא נישן באוהלים!"
"כן, די מפגר,הכי מצחיק שהם כתבו להביא שק"ש, למה לעזאזל נצטרך ש"קש אם אנחנו יושנים במיטות!?"
שון החתיך של הכיתה נכנס לכיתה, מחזיק כדור רגל תחת בית שחיו, הוא קרץ לתלתן.
אחריו התזדחלו כמו תמיד יוסי, אמיר ועמיר. השלושה הלכו לכל מקום ששון הלך.
"צודק זה באמת מפגר" החרו אחריו, תלתן כינתה אותם בליבה "מקהלת הזנבות של שון".
עדן עקבה בעניין אחרי הקריצה של שון, כשלא ראתה תגובה מתלתן נרגעה.
"עזבו שק"שים אני מקווה שיהיו מספיק מקלחות טובות, כי בתוכניה כתוב שיהיו תחרויות ספורט"
למרות שדיברה לכולם היא פנתה בעיקר לתלתן, ששוב בהתה בתקרה.
עדן תקעה בה מרפק, "את שוב פעם מרחפת..." סיננה מבין שפתיה.
החיוך החולמני המשיך לרחף על שפתיה "כן שמעתי, תחרויות.
אין סיכוי שאני מפסידה השנה" היא בדיוק עמדה להסביר, איך היא מתכוונת לנצח את כולם, כשסיוון, מי שהתיימרה להיות מלכת הכיתה, נכנסה בדיוק למעגל, היא הסתירה פיהוק מזויף "הנה זה בא! עוד נאום מבית היוצר של תלתן, שמסביר מראש דברים שאף אחד לא מעוניין לדעת" פנתה לעבר שון.
שון פלט צחוק קצר, מלמל משהו לא מובן ופנה למקומו.
תלתן עמדה לענות לה בחזרה, כשהמחנכת חדווה, נכנסה לכיתה.
כולם מיהרו להתיישב.
כהרגלה התעלמה המורה מהתלמידים, היא התיישבה בכסא המרופד שלה, פתחה מגרה בשולחן העץ, שלפה יומן וערמת מבחנים מאתמול והתחילה לדבר בקול שקט, תוך שהיא מסמנת נוכחות ומסדרת מבחנים.
תלתן תהתה פעמים רבות, כמה דברים יכולה המורה חדווה לעשות בו זמנית.
תלתן חייכה כשראתה, את הטריק של המורה להשתקת הכיתה.
התלמידים פשוט השתתקו בנסיון לשמוע מה היא אומרת.
"מחר הטיול השנתי, אני רוצה להזכיר לכם, שלא נסבול התנהגות לא הולמת. עינייה הציצו מעל משקפיה אל עבר שון וחבורותו.
תלמיד, שיחליט משום מה, להראות לי, שאני לא יכולה לסמוך עליו..." היא עצרה בדרמתיות מתעכבת במבטה המורם על כל אחד ואחד מהם. "אותו ילד יצטרך להביא את אחד ההורים כמלווה, או שאולי עדיף כבר שישאר בבית" היא קמה והחלה לחלק מבחנים, תוך כדי שהיא משבחת ומעודדת.
ועכשיו נחזור לבעיה שכתבתי על הלוח אתמול..."
"כן שון" אמרה המורה כשראתה את היד שלו מזדקרת.
"תלתן רצתה לשאול למה כתוב להביא שק"שים?"
תלתן ועדן הסתובבו שניהם בבת אחת לעברו.
"אתה מתכוון, שאתה רצית לשאול: למה כתוב להביא שק שינה, למרות שאנחנו נישן בוילה?" שאלה המורה.
"כן!"
"זו הפתעה!" קבעה המורה והחלה לחלק את המבחנים.
'זה נראה יותר כמו התחמקות' חשבה תלתן אבל נתנה לשיעור לסחוף אותה.
וולדמורט לשלטון
New member
תגובה
אני חושבת שמה שהציק לי בעיקר זה ריבוי הדמויות. כשאני קוראת את זה יש לי תחושה כאילו אני חדשה בכיתה או במסיבה ואני לא מכירה שם אף אחד, אבל כולם מכירים את כולם. (בנוסף - אמיר ועמיר. לא מומלץ לכתוב דמויות כאלה כי הן נשמעות זהה. נכון שהם אפילו לא דמויות אבל בכל זאת).
אני כן אוהבת סיפורי בית ספר וכן יש פה איזה סוג של דינמיקה כיתית שאותה אני כל כך אוהבת. יש את הילד החתיך ואת מלכת הכיתה ואת תלתן שפעם הבנתי שהייתה מקבולת אבל בגרסה הזאת היא סוג של חנונית (?). אוקיי. זה נחמד.
מה ניסית להעביר בפרק הזה?
הסוף - יש בו פוטנציאל להיות מותח אבל הוא לא ממש כזה כי לא עשית "הכנה", כלומר לא בנית לקורא ציפייה כדי שהשורה האחרונה שבה תלתן חושבת שמשהו פה חשוד - יהיה shocking בשביל הקורא.
אני חושבת שמה שהציק לי בעיקר זה ריבוי הדמויות. כשאני קוראת את זה יש לי תחושה כאילו אני חדשה בכיתה או במסיבה ואני לא מכירה שם אף אחד, אבל כולם מכירים את כולם. (בנוסף - אמיר ועמיר. לא מומלץ לכתוב דמויות כאלה כי הן נשמעות זהה. נכון שהם אפילו לא דמויות אבל בכל זאת).
אני כן אוהבת סיפורי בית ספר וכן יש פה איזה סוג של דינמיקה כיתית שאותה אני כל כך אוהבת. יש את הילד החתיך ואת מלכת הכיתה ואת תלתן שפעם הבנתי שהייתה מקבולת אבל בגרסה הזאת היא סוג של חנונית (?). אוקיי. זה נחמד.
מה ניסית להעביר בפרק הזה?
הסוף - יש בו פוטנציאל להיות מותח אבל הוא לא ממש כזה כי לא עשית "הכנה", כלומר לא בנית לקורא ציפייה כדי שהשורה האחרונה שבה תלתן חושבת שמשהו פה חשוד - יהיה shocking בשביל הקורא.
תודה
ריבוי דמויות: בפעם שעברה כתבו לי שיש מעט מדי דמויות.
עמיר ואמיר: הם לא רלוונטים להמשך הסיפור ובאמת המטרה הייתה לגרום להם להיות חבורה אבל בברור לא נוכחת, הם משמשים רק כקהל של שון.
אני אטפל בזה שיהיה יותר ברור.
תלתן בחברה: היא מקובלת, אבל מכיוון ששון מציק לה, אז גם בנות אחרות.
מטרתו של הפרק: למעשה עדיין לא סיימתי את הפרק, הסוף אמור להיות בדרך הביתה והוא אכן נגמר במתח, אשב עוד היום לכתוב אותו.
 
ושוב תודה.
ריבוי דמויות: בפעם שעברה כתבו לי שיש מעט מדי דמויות.
עמיר ואמיר: הם לא רלוונטים להמשך הסיפור ובאמת המטרה הייתה לגרום להם להיות חבורה אבל בברור לא נוכחת, הם משמשים רק כקהל של שון.
אני אטפל בזה שיהיה יותר ברור.
תלתן בחברה: היא מקובלת, אבל מכיוון ששון מציק לה, אז גם בנות אחרות.
מטרתו של הפרק: למעשה עדיין לא סיימתי את הפרק, הסוף אמור להיות בדרך הביתה והוא אכן נגמר במתח, אשב עוד היום לכתוב אותו.
 
ושוב תודה.
הפרק הראשון משוכתב ועם סיום
פרק ראשון וילה מלצ'ט
הרעש היה נוראי, ילדי כיתה ו'2 ישבו בכיתה, להוטים לנצל את הדקות האחרונות של ההפסקה.
רובם דנו בטיול השנתי, מה יביאו, מה יעוללו ולמי.
תלתן, ישבה באמצע הכיתה, מנותקת מהדיון, מבטה נתלה בתקרה. היא בנתה לעצמה עולם שלם על פיסת התקרה, עם דמויות רבות ומשונות. חלקן קיימות באגדה כזו או אחרת, חלקן פרי מוחה הקדחתני.
בדמיונה נלחם כעת דולפין בפיראט, הדולפין היה מצולק מעינו הימנית עד אמצע גבו, הוא הסתער כשהוא רכוב על גבו של דרקון ירוק מעלה עשן, הפיארט בדיוק ברח לאונייה שמשום מה היתה דומה יותר לגמל שלמה.
מבין הגלים בצבצו ראשים של בנות ים יפות, שהביטו בסקרנות בקרב.
הפיראט בדיוק הגיע לתותח הראשי כשחברתה הטובה עדן קראה לה: "תלתן, תתעוררי! כבר פעם שלישית שאני שואלת אותך! לאיפה נראה לך הטיול שנתי?"
תלתן התנערה באחת, היא הסיטה את שער הארגמן מפניה.
"אז מה חדש?".
תוך שניות היא התערתה בכול הפרטים הקטנים של השיחה, קובעת בטון הידעני שלה "בתוכניה כתוב שנישן בוילה מלצ'ט"
מבט מהיר בעדן הבהיר לה שזו לא הייתה השאלה.
"אתם לא יודעים איפה זה?" כשאף אחד לא ענה המשיכה בנאומה,"זה מול הישוב מגדל... בנו אותה בשנת 1928, הדבר המוזר ביותר בסיפור הזה, שלורד מלצ'ט עצמו נעלם לפני שסיימו לבנות את הוילה.
מאז שהוא נעלם, הוילה הייתה מוזנחת, רק לפני ארבע שנים שיפצו אותה."
כמה מהילדים סביבה עיגלו עיניים, עדן הסתירה פיהוק מדומה "מבוא להיסטוריה מאת הפרופסורית תלתן..."
"זה לא אשמתי שאתם לא זוכרים כלום" אמרה תלתן והסיטה את השיער שלה מפניה "למדנו את זה רק שנה שעברה"
עכשיו עדן כבר צחקה "אה באמת, רק שנה שעברה? ומאז לא היה שום דבר יותר חשוב מזה? נגיד לדוגמא החבר החדש של דפני מכיתה ח' אומרים שהוא שבדי" תלתן הרימה גבה מעל עין שקד חומה ירוקה והתעלמה במופגן "הכי באסה זה שלא נישן באוהלים!"
"כן, די מפגר,הכי מצחיק שהם כתבו להביא שק"ש, למה לעזאזל נצטרך ש"קש אם אנחנו יושנים במיטות!?"
שון החתיך של הכיתה נכנס לכיתה, מחזיק כדור רגל תחת בית שחיו, הוא קרץ "הי תלתן".
אחריו התזדחלו כמו תמיד אמיר ותמיר. צמד התאומים כמו הוריהם היה חסר יצריתיות, הם הלכו לכל מקום ששון הלך.
"צודק, זה באמת מפגר" החרו אחריו, תלתן כינתה אותם בליבה "מקהלת הזנבות של שון".
עדן, שעקבה בעניין אחרי הקריצה של שון, ניסתה לשנות נושא
"עזבו שק"שים אני מקווה שיהיו מספיק מקלחות טובות, כי בתוכניה כתוב שיהיו תחרויות ספורט"
למרות שדיברה לכולם היא פנתה בעיקר לתלתן, ששוב בהתה בתקרה.
עדן תקעה בה מרפק, "את שוב פעם מרחפת..." סיננה מבין שפתיה.
החיוך החולמני המשיך לרחף על שפתיה "כן שמעתי, תחרויות.
אין סיכוי שאני מפסידה השנה" היא בדיוק עמדה להסביר, איך היא מתכוונת לנצח את כולם, כשסיוון, מי שהתיימרה להיות מלכת הכיתה, נכנסה בדיוק למעגל, היא הסתירה פיהוק מזויף "הנה זה בא! עוד נאום מבית היוצר של תלתן, שמסביר מראש דברים שאף אחד לא מעוניין לדעת" פנתה לעבר שון.
שון פלט צחוק קצר, מלמל משהו לא מובן ופנה למקומו.
תלתן עמדה לענות לה בחזרה, כשהמחנכת חדווה, נכנסה לכיתה.
כולם מיהרו להתיישב.
כהרגלה התעלמה המורה מהתלמידים, היא התיישבה בכסא המרופד שלה, פתחה מגרה בשולחן העץ, שלפה יומן וערימת מבחנים מאתמול והתחילה לדבר בקול שקט, תוך שהיא מסמנת נוכחות ומסדרת מבחנים.
תלתן תהתה פעמים רבות, כמה דברים היא יכולה לעשות
בו-זמנית.
תלתן חייכה כשראתה, את הטריק של המורה להשתקת הכיתה.
התלמידים פשוט השתתקו בנסיון לשמוע מה היא אומרת.
"מחר הטיול השנתי, אני רוצה להזכיר לכם, שלא נסבול התנהגות לא הולמת. עינייה הציצו מעל משקפיה אל עבר שון וחבורותו.
תלמיד, שיחליט משום מה, להראות לי, שאני לא יכולה לסמוך עליו..." היא עצרה בדרמתיות מתעכבת במבטה המורם על כל אחד ואחד מהם. "אותו ילד יצטרך להביא את אחד ההורים כמלווה, או שאולי עדיף כבר שישאר בבית" היא קמה והחלה לחלק מבחנים, תוך כדי שהיא משבחת ומעודדת.
ועכשיו נחזור לבעיה שכתבתי על הלוח אתמול..."
"כן שון" אמרה המורה כשראתה את היד שלו מזדקרת.
"תלתן רצתה לשאול למה כתוב להביא שק"שים?"
תלתן הסמיקה והסתובה אליו רק בכעס.
"אתה מתכוון, שאתה רצית לשאול: למה כתוב להביא שק שינה, למרות שאנחנו נישן בוילה?" שאלה המורה.
"אה, כן!" הוא שוב קרץ לתלתן ולחש ללא קול "סליחה".
"זו הפתעה!" קבעה המורה והחלה לחלק את המבחנים.
'זה נראה יותר כמו התחמקות' חשבה תלתן אבל נתנה לשיעור לסחוף אותה.
הצלצול הגואל הגיע לא דקה מוקדם מדי.
כולם מיהרו לבית על מנת להתארגן לטיול.
תלתן ועדן רצו לתחתנת האוטובוס, רק כדי לראות את האוטובוס מתרחק.
"באסה, מתה כבר לעוף מפה!" עדן הסיטה תלתל שחור וסורר "תגידי, יש משהו בינך לבין שון?"
תלתן הביטה בה בהלם "מה?! מה פתאום? למה נראה לך?"
"אל תשחקי לי אתה כבשה תמימה, אנמי ראיתי את כל הקריצות האלה!"
"איזה קריצות בראש שלך? אם כבר הוא קרץ לך, קלטתי אותו בזמן האחרון ממש מסתכל עלייך"
עדן הסמיקה מה שגרם לנמשים שלה לבלוט עוד יותר.
"הוא הסתכל עליי רק בגלל שאת הסתכלת עליו. הוא לא רצה שתתפסי אותו בוהה בך"
תלתן הניפה יד מבטלת, לחייה סמוקות פתאום
"הוא סתם נטפל אלי, הוא כולו שלך"
עדן מיהרה להחליף נושא
"מה את אומרת על לחתוך דרך הבריכה שלי? בכל מקרה רציתי לבדוק השבוע ומחר הטיול."
הבריכה של עדן ישבה בחצר האחורית של בית פאר, שבהחלט לא היה של עדן.
עדן זכתה שהבריכה תיקרא על שמה, לאחר שקפצה למים כל יום בחופשת הקיץ, לפני שלוש שנים, כדי להוכיח שאין דיירים בבית, ואם יש אז לא איכפת להם.
כמובן שהבריכה מיד הפכה מוקד עליה לרגל בחופש.
לכן האכזבה היתה גדולה, כשיום אחד גילו, שהבריכה ריקה ממים, כולם הגיעו מהר מאוד למסקנה, שכנראה הבעלים בחר בדרך הזאת, מאשר להתמודד עם הנוער שצבא על בריכתו.
בדיוק בתחילת חופשת הקיץ של השנה שאחרי, היתה זו עדן שפרסמה לכולם שהבריכה מלאה.
ושוב אותו סיפור: חוסר הנוכחות של הבעלים (הפעם עדן ותלתן צילצלו בפעמון חצי שעה, רק אז הן קפצו למים) ילדים נהנים עד שבדיוק שלושים יום אחרי שהופיעו המים, הם נעלמו.
מאז עשתה לה עדן, מנהג לבדוק פעם בשבוע את הבריכה שלה.
השתיים הלכו ומהר מאוד הגיעו לשדרה המפוארת.
הם נכנסו דרך השבר המזמין בגדר הלבנה, ובאו כבר להמשיך ללכת כשעדן נעצרה על מקומה "תלתן! תסתכלי!"
תלתן נעצרה בחוסר סבלנות "מה יש עכשיו? תני רק להגיע הביתה כמה שיותר..."
הבריכה היתה מלאה מים, אבל לא מים רגילים, המים היו יותר כסופים מאשר שקופים, למעשה ההשתקפות שלהן היתה ברורה ביותר.
תלתן רכנה כדי לראות יותר טוב, כשפתאום שון וחבורתו פרצו מעל הגדר תוך כדי שהם צועקים וצוחקים "תפסנו אותכן על חם"
תלתן נעמדה במהירות, היא עוד הספיקה לשמוע את עדן מתחילה לצעוק על הטימטום של החבורה, משהו לא היה בסדר.
היא הזדקפה ישר לתוך הבריכה.
המים היו נעימים, הם ליטפו את גופה בעדינות, היא ידעה שהיא תריכה לעלות למעלה, אבל גופה לא הקשיב לה.
אחרי כדקה, תלתן חשבה על זה שעומד להיגמר לה החמצן, היא ניסתה נואשות לשחות כלפי מעלה, אבל גופה לא זז.
לפתע היא ראתה תנועה בזווית העין, שמחה עלתה בקרבה, 'הנה עוד שניה, תבוא עדן, או שון להציל אותי' היא גילתה שחם לה שמחשבה נוספת פילחה את תודעתה 'הלוואי שזה יהיה שון'
היא התבוננה היטב בדמות אבל מה שראתה גרם לה לפעור את הפה ולאבד את מעט החמצן שנשאר לה.
בת ים, לא אחת, אלא עשרות, הם הקיפו דמות אחד שנראתה זוהרת ונוצצת, הדמות החזיקה בידה קלשון כחול-כסוף שהבזקי חשמל זרמו בין שיניו.
לפתע פנתה הדמות הישר לעבר תלתן, הניפה את הקלשון, מכוונת אותו בדיוק לליבה של תלתלן, בדיוק אז היא מצאה את עצמה בחוץ.
עדן היתה זו שחילצה אותה, שון כנראה נבהל מאוד וברח.
"תגידי את השתגעת? את יודעת איך הלחצת אותי?" עדן ממש כעסה "את הרי שחיינית מעולה! אז מה פתאום את צוללת כמו איזה סלע? חשבתי שאת מתה!"
תלתן שמעה את הכל אבל לא יכלה להגיב, מוחה עדיין עיקל את מה שהוא ראה.
היא התבוננה לעבר הבריכה אבל מלמעלה לא ראו כלום.
היא כבר עמדה לשתף את עדן, כשחשבה שאולי אחרי הכל אלה היו יצורים מעולם הדמיון שלה, למרות שהיא די היתה בטוחה שבחיים היא לא דמיינה דבר כזה, זה היה מוחשי מד
פרק ראשון וילה מלצ'ט
הרעש היה נוראי, ילדי כיתה ו'2 ישבו בכיתה, להוטים לנצל את הדקות האחרונות של ההפסקה.
רובם דנו בטיול השנתי, מה יביאו, מה יעוללו ולמי.
תלתן, ישבה באמצע הכיתה, מנותקת מהדיון, מבטה נתלה בתקרה. היא בנתה לעצמה עולם שלם על פיסת התקרה, עם דמויות רבות ומשונות. חלקן קיימות באגדה כזו או אחרת, חלקן פרי מוחה הקדחתני.
בדמיונה נלחם כעת דולפין בפיראט, הדולפין היה מצולק מעינו הימנית עד אמצע גבו, הוא הסתער כשהוא רכוב על גבו של דרקון ירוק מעלה עשן, הפיארט בדיוק ברח לאונייה שמשום מה היתה דומה יותר לגמל שלמה.
מבין הגלים בצבצו ראשים של בנות ים יפות, שהביטו בסקרנות בקרב.
הפיראט בדיוק הגיע לתותח הראשי כשחברתה הטובה עדן קראה לה: "תלתן, תתעוררי! כבר פעם שלישית שאני שואלת אותך! לאיפה נראה לך הטיול שנתי?"
תלתן התנערה באחת, היא הסיטה את שער הארגמן מפניה.
"אז מה חדש?".
תוך שניות היא התערתה בכול הפרטים הקטנים של השיחה, קובעת בטון הידעני שלה "בתוכניה כתוב שנישן בוילה מלצ'ט"
מבט מהיר בעדן הבהיר לה שזו לא הייתה השאלה.
"אתם לא יודעים איפה זה?" כשאף אחד לא ענה המשיכה בנאומה,"זה מול הישוב מגדל... בנו אותה בשנת 1928, הדבר המוזר ביותר בסיפור הזה, שלורד מלצ'ט עצמו נעלם לפני שסיימו לבנות את הוילה.
מאז שהוא נעלם, הוילה הייתה מוזנחת, רק לפני ארבע שנים שיפצו אותה."
כמה מהילדים סביבה עיגלו עיניים, עדן הסתירה פיהוק מדומה "מבוא להיסטוריה מאת הפרופסורית תלתן..."
"זה לא אשמתי שאתם לא זוכרים כלום" אמרה תלתן והסיטה את השיער שלה מפניה "למדנו את זה רק שנה שעברה"
עכשיו עדן כבר צחקה "אה באמת, רק שנה שעברה? ומאז לא היה שום דבר יותר חשוב מזה? נגיד לדוגמא החבר החדש של דפני מכיתה ח' אומרים שהוא שבדי" תלתן הרימה גבה מעל עין שקד חומה ירוקה והתעלמה במופגן "הכי באסה זה שלא נישן באוהלים!"
"כן, די מפגר,הכי מצחיק שהם כתבו להביא שק"ש, למה לעזאזל נצטרך ש"קש אם אנחנו יושנים במיטות!?"
שון החתיך של הכיתה נכנס לכיתה, מחזיק כדור רגל תחת בית שחיו, הוא קרץ "הי תלתן".
אחריו התזדחלו כמו תמיד אמיר ותמיר. צמד התאומים כמו הוריהם היה חסר יצריתיות, הם הלכו לכל מקום ששון הלך.
"צודק, זה באמת מפגר" החרו אחריו, תלתן כינתה אותם בליבה "מקהלת הזנבות של שון".
עדן, שעקבה בעניין אחרי הקריצה של שון, ניסתה לשנות נושא
"עזבו שק"שים אני מקווה שיהיו מספיק מקלחות טובות, כי בתוכניה כתוב שיהיו תחרויות ספורט"
למרות שדיברה לכולם היא פנתה בעיקר לתלתן, ששוב בהתה בתקרה.
עדן תקעה בה מרפק, "את שוב פעם מרחפת..." סיננה מבין שפתיה.
החיוך החולמני המשיך לרחף על שפתיה "כן שמעתי, תחרויות.
אין סיכוי שאני מפסידה השנה" היא בדיוק עמדה להסביר, איך היא מתכוונת לנצח את כולם, כשסיוון, מי שהתיימרה להיות מלכת הכיתה, נכנסה בדיוק למעגל, היא הסתירה פיהוק מזויף "הנה זה בא! עוד נאום מבית היוצר של תלתן, שמסביר מראש דברים שאף אחד לא מעוניין לדעת" פנתה לעבר שון.
שון פלט צחוק קצר, מלמל משהו לא מובן ופנה למקומו.
תלתן עמדה לענות לה בחזרה, כשהמחנכת חדווה, נכנסה לכיתה.
כולם מיהרו להתיישב.
כהרגלה התעלמה המורה מהתלמידים, היא התיישבה בכסא המרופד שלה, פתחה מגרה בשולחן העץ, שלפה יומן וערימת מבחנים מאתמול והתחילה לדבר בקול שקט, תוך שהיא מסמנת נוכחות ומסדרת מבחנים.
תלתן תהתה פעמים רבות, כמה דברים היא יכולה לעשות
בו-זמנית.
תלתן חייכה כשראתה, את הטריק של המורה להשתקת הכיתה.
התלמידים פשוט השתתקו בנסיון לשמוע מה היא אומרת.
"מחר הטיול השנתי, אני רוצה להזכיר לכם, שלא נסבול התנהגות לא הולמת. עינייה הציצו מעל משקפיה אל עבר שון וחבורותו.
תלמיד, שיחליט משום מה, להראות לי, שאני לא יכולה לסמוך עליו..." היא עצרה בדרמתיות מתעכבת במבטה המורם על כל אחד ואחד מהם. "אותו ילד יצטרך להביא את אחד ההורים כמלווה, או שאולי עדיף כבר שישאר בבית" היא קמה והחלה לחלק מבחנים, תוך כדי שהיא משבחת ומעודדת.
ועכשיו נחזור לבעיה שכתבתי על הלוח אתמול..."
"כן שון" אמרה המורה כשראתה את היד שלו מזדקרת.
"תלתן רצתה לשאול למה כתוב להביא שק"שים?"
תלתן הסמיקה והסתובה אליו רק בכעס.
"אתה מתכוון, שאתה רצית לשאול: למה כתוב להביא שק שינה, למרות שאנחנו נישן בוילה?" שאלה המורה.
"אה, כן!" הוא שוב קרץ לתלתן ולחש ללא קול "סליחה".
"זו הפתעה!" קבעה המורה והחלה לחלק את המבחנים.
'זה נראה יותר כמו התחמקות' חשבה תלתן אבל נתנה לשיעור לסחוף אותה.
הצלצול הגואל הגיע לא דקה מוקדם מדי.
כולם מיהרו לבית על מנת להתארגן לטיול.
תלתן ועדן רצו לתחתנת האוטובוס, רק כדי לראות את האוטובוס מתרחק.
"באסה, מתה כבר לעוף מפה!" עדן הסיטה תלתל שחור וסורר "תגידי, יש משהו בינך לבין שון?"
תלתן הביטה בה בהלם "מה?! מה פתאום? למה נראה לך?"
"אל תשחקי לי אתה כבשה תמימה, אנמי ראיתי את כל הקריצות האלה!"
"איזה קריצות בראש שלך? אם כבר הוא קרץ לך, קלטתי אותו בזמן האחרון ממש מסתכל עלייך"
עדן הסמיקה מה שגרם לנמשים שלה לבלוט עוד יותר.
"הוא הסתכל עליי רק בגלל שאת הסתכלת עליו. הוא לא רצה שתתפסי אותו בוהה בך"
תלתן הניפה יד מבטלת, לחייה סמוקות פתאום
"הוא סתם נטפל אלי, הוא כולו שלך"
עדן מיהרה להחליף נושא
"מה את אומרת על לחתוך דרך הבריכה שלי? בכל מקרה רציתי לבדוק השבוע ומחר הטיול."
הבריכה של עדן ישבה בחצר האחורית של בית פאר, שבהחלט לא היה של עדן.
עדן זכתה שהבריכה תיקרא על שמה, לאחר שקפצה למים כל יום בחופשת הקיץ, לפני שלוש שנים, כדי להוכיח שאין דיירים בבית, ואם יש אז לא איכפת להם.
כמובן שהבריכה מיד הפכה מוקד עליה לרגל בחופש.
לכן האכזבה היתה גדולה, כשיום אחד גילו, שהבריכה ריקה ממים, כולם הגיעו מהר מאוד למסקנה, שכנראה הבעלים בחר בדרך הזאת, מאשר להתמודד עם הנוער שצבא על בריכתו.
בדיוק בתחילת חופשת הקיץ של השנה שאחרי, היתה זו עדן שפרסמה לכולם שהבריכה מלאה.
ושוב אותו סיפור: חוסר הנוכחות של הבעלים (הפעם עדן ותלתן צילצלו בפעמון חצי שעה, רק אז הן קפצו למים) ילדים נהנים עד שבדיוק שלושים יום אחרי שהופיעו המים, הם נעלמו.
מאז עשתה לה עדן, מנהג לבדוק פעם בשבוע את הבריכה שלה.
השתיים הלכו ומהר מאוד הגיעו לשדרה המפוארת.
הם נכנסו דרך השבר המזמין בגדר הלבנה, ובאו כבר להמשיך ללכת כשעדן נעצרה על מקומה "תלתן! תסתכלי!"
תלתן נעצרה בחוסר סבלנות "מה יש עכשיו? תני רק להגיע הביתה כמה שיותר..."
הבריכה היתה מלאה מים, אבל לא מים רגילים, המים היו יותר כסופים מאשר שקופים, למעשה ההשתקפות שלהן היתה ברורה ביותר.
תלתן רכנה כדי לראות יותר טוב, כשפתאום שון וחבורתו פרצו מעל הגדר תוך כדי שהם צועקים וצוחקים "תפסנו אותכן על חם"
תלתן נעמדה במהירות, היא עוד הספיקה לשמוע את עדן מתחילה לצעוק על הטימטום של החבורה, משהו לא היה בסדר.
היא הזדקפה ישר לתוך הבריכה.
המים היו נעימים, הם ליטפו את גופה בעדינות, היא ידעה שהיא תריכה לעלות למעלה, אבל גופה לא הקשיב לה.
אחרי כדקה, תלתן חשבה על זה שעומד להיגמר לה החמצן, היא ניסתה נואשות לשחות כלפי מעלה, אבל גופה לא זז.
לפתע היא ראתה תנועה בזווית העין, שמחה עלתה בקרבה, 'הנה עוד שניה, תבוא עדן, או שון להציל אותי' היא גילתה שחם לה שמחשבה נוספת פילחה את תודעתה 'הלוואי שזה יהיה שון'
היא התבוננה היטב בדמות אבל מה שראתה גרם לה לפעור את הפה ולאבד את מעט החמצן שנשאר לה.
בת ים, לא אחת, אלא עשרות, הם הקיפו דמות אחד שנראתה זוהרת ונוצצת, הדמות החזיקה בידה קלשון כחול-כסוף שהבזקי חשמל זרמו בין שיניו.
לפתע פנתה הדמות הישר לעבר תלתן, הניפה את הקלשון, מכוונת אותו בדיוק לליבה של תלתלן, בדיוק אז היא מצאה את עצמה בחוץ.
עדן היתה זו שחילצה אותה, שון כנראה נבהל מאוד וברח.
"תגידי את השתגעת? את יודעת איך הלחצת אותי?" עדן ממש כעסה "את הרי שחיינית מעולה! אז מה פתאום את צוללת כמו איזה סלע? חשבתי שאת מתה!"
תלתן שמעה את הכל אבל לא יכלה להגיב, מוחה עדיין עיקל את מה שהוא ראה.
היא התבוננה לעבר הבריכה אבל מלמעלה לא ראו כלום.
היא כבר עמדה לשתף את עדן, כשחשבה שאולי אחרי הכל אלה היו יצורים מעולם הדמיון שלה, למרות שהיא די היתה בטוחה שבחיים היא לא דמיינה דבר כזה, זה היה מוחשי מד
וולדמורט לשלטון
New member
אז זה הסוף של הפרק שאליו התכוונת?
לא ראיתי קשר בין החלק הראשון של הסיפור כשהם בכיתה לבין החלק השני שהם בבריכה. הבריכה לא הוזכרה בחלק הראשון, בגלל זה כשהכנסת אותה בחלק השני זה קצת מוזר. למה בעצם עשית את זה ככה?
החלק שבו עדן אומרת לתלתן ששון דלוק עליה זה נחמד בפני עצמו אבל לא כל כך קשור לסצינה. שוב, כי אין לזה אזכור לפני. כל הדברים האלה שבאים משום מקום פשוט נראים תלושים אם אין להם הכנה מלפני כן.
בקשר לבריכה עצמה - לא ברור למה המים כסופים. רק היא רואה את זה או שגם עדן ושון רואים?
הסוף. הוא לא מותח. כי סיימת אחרי שהקונפליקט נגמר (הקונפליקט של הסצינה זה שתלתן טובעת). אם היית "חותך" ומסיים במשפט הבא: "לפתע פנתה הדמות הישר לעבר תלתן, הניפה את הקלשון, מכוונת אותו בדיוק לליבה של תלתלן" - אז זה כן היה מותח.
לא ראיתי קשר בין החלק הראשון של הסיפור כשהם בכיתה לבין החלק השני שהם בבריכה. הבריכה לא הוזכרה בחלק הראשון, בגלל זה כשהכנסת אותה בחלק השני זה קצת מוזר. למה בעצם עשית את זה ככה?
החלק שבו עדן אומרת לתלתן ששון דלוק עליה זה נחמד בפני עצמו אבל לא כל כך קשור לסצינה. שוב, כי אין לזה אזכור לפני. כל הדברים האלה שבאים משום מקום פשוט נראים תלושים אם אין להם הכנה מלפני כן.
בקשר לבריכה עצמה - לא ברור למה המים כסופים. רק היא רואה את זה או שגם עדן ושון רואים?
הסוף. הוא לא מותח. כי סיימת אחרי שהקונפליקט נגמר (הקונפליקט של הסצינה זה שתלתן טובעת). אם היית "חותך" ומסיים במשפט הבא: "לפתע פנתה הדמות הישר לעבר תלתן, הניפה את הקלשון, מכוונת אותו בדיוק לליבה של תלתלן" - אז זה כן היה מותח.
תודה רבה.
אני גליתי שלא הודיתי לך וגם לא התייחסתי לכל הדברים.
 
הבריכה לא הוזכרה בחלק הראשון- מכיוון שהחלק הראשון הוא בכיתה והחלק השני הוא (איך לא) בבריכה. איך הייתי אמור לעשות את זה אחרת?
 
הקראש של שון- בתחילת הפרק כתבתי ששון קרץ לה, גם אחר כך כשהוא פנה למורה.
 
המים כסופים- כי הם מים מיוחדים, בהמשך הסיפור זה יוסבר. עדן רואה את זה ומפנה את תשומת ליבה של תלתלן לעניין.
 
 
אני גליתי שלא הודיתי לך וגם לא התייחסתי לכל הדברים.
 
הבריכה לא הוזכרה בחלק הראשון- מכיוון שהחלק הראשון הוא בכיתה והחלק השני הוא (איך לא) בבריכה. איך הייתי אמור לעשות את זה אחרת?
 
הקראש של שון- בתחילת הפרק כתבתי ששון קרץ לה, גם אחר כך כשהוא פנה למורה.
 
המים כסופים- כי הם מים מיוחדים, בהמשך הסיפור זה יוסבר. עדן רואה את זה ומפנה את תשומת ליבה של תלתלן לעניין.
 
 
פרק ראשון משוכתב עם סוף מותח (תודות לוולדי)
פרק ראשון וילה מלצ'ט
הרעש היה נוראי, ילדי כיתה ח'2 ישבו בכיתה, להוטים לנצל את הדקות האחרונות של ההפסקה.
רובם דנו בטיול השנתי, מה יביאו, מה יעוללו ולמי.
תלתן, ישבה באמצע הכיתה, מנותקת מהדיון, מבטה נתלה בתקרה. היא בנתה לעצמה עולם שלם על פיסת התקרה, עם דמויות רבות ומשונות. חלקן קיימות באגדה כזו או אחרת, חלקן פרי מוחה הקדחתני.
בדמיונה נלחם כעת דולפין בפיראט, הדולפין היה מצולק מעינו הימנית עד אמצע גבו, הוא הסתער כשהוא רכוב על גבו של דרקון ירוק מעלה עשן, הפיארט בדיוק ברח לאונייה שמשום מה היתה דומה יותר לגמל שלמה.
מבין הגלים בצבצו ראשים של בנות ים יפות, שהביטו בסקרנות בקרב.
הפיראט בדיוק הגיע לתותח הראשי כשחברתה הטובה עדן קראה לה: "תלתן, תתעוררי! כבר פעם שלישית שאני שואלת אותך! לאיפה נראה לך הטיול שנתי?"
תלתן התנערה באחת, היא הסיטה את שער הארגמן מפניה.
"אז מה חדש?".
תוך שניות היא התערתה בכול הפרטים הקטנים של השיחה, קובעת בטון הידעני שלה "בתוכניה כתוב שנישן בוילה מלצ'ט"
מבט מהיר בעדן הבהיר לה שזו לא הייתה השאלה.
"אתם לא יודעים איפה זה?" כשאף אחד לא ענה המשיכה בנאומה,"זה מול הישוב מגדל... בנו אותה בשנת 1928, הדבר המוזר ביותר בסיפור הזה, שלורד מלצ'ט עצמו נעלם לפני שסיימו לבנות את הוילה.
מאז שהוא נעלם, הוילה הייתה מוזנחת, רק לפני ארבע שנים שיפצו אותה."
כמה מהילדים סביבה עיגלו עיניים, עדן הסתירה פיהוק מדומה "מבוא להיסטוריה מאת הפרופסורית תלתן..."
"זה לא אשמתי שאתם לא זוכרים כלום" אמרה תלתן והסיטה את השיער שלה מפניה "למדנו את זה רק שנה שעברה"
עכשיו עדן כבר צחקה "אה באמת, רק שנה שעברה? ומאז לא היה שום דבר יותר חשוב מזה? נגיד לדוגמא החבר החדש של דפני מכיתה ח'-1 אומרים שהוא שבדי" תלתן הרימה גבה מעל עין שקד חומה ירוקה והתעלמה במופגן "הכי באסה זה שלא נישן באוהלים!"
"כן, די מפגר,הכי מצחיק שהם כתבו להביא שק"ש, למה לעזאזל נצטרך ש"קש אם אנחנו יושנים במיטות!?"
שון החתיך של הכיתה נכנס לכיתה, מחזיק כדור רגל תחת בית שחיו, הוא קרץ "הי תלתן".
אחריו התזדחלו כמו תמיד אמיר ותמיר. צמד התאומים כמו הוריהם היו חסרי יצריתיות, הם הלכו לכל מקום ששון הלך, וחזרו והסכימו עם כל מה שאמר.
"צודק, זה באמת מפגר" החרו אחריו, תלתן כינתה אותם בליבה "מקהלת הזנבות של שון".
עדן, שעקבה בעניין אחרי הקריצה של שון, ניסתה לשנות נושא
"עזבו שק"שים אני מקווה שיהיו מספיק מקלחות טובות, כי בתוכניה כתוב שיהיו תחרויות ספורט"
למרות שדיברה לכולם היא פנתה בעיקר לתלתן, ששוב בהתה בתקרה.
עדן תקעה בה מרפק, "את שוב פעם מרחפת..." סיננה מבין שפתיה.
החיוך החולמני המשיך לרחף על שפתיה "כן שמעתי, תחרויות.
אין סיכוי שאני מפסידה השנה" היא בדיוק עמדה להסביר, איך היא מתכוונת לנצח את כולם, כשסיוון, מי שהתיימרה להיות מלכת הכיתה, נכנסה בדיוק למעגל, היא הסתירה פיהוק מזויף "הנה זה בא! עוד נאום מבית היוצר של תלתן, שמסביר מראש דברים שאף אחד לא מעוניין לדעת" פנתה לעבר שון.
שון פלט צחוק קצר, מלמל משהו לא מובן ופנה למקומו.
תלתן עמדה לענות לה בחזרה, כשהמחנכת חדווה, נכנסה לכיתה.
כולם מיהרו להתיישב.
כהרגלה התעלמה המורה מהתלמידים, היא התיישבה בכסא המרופד שלה, פתחה מגרה בשולחן העץ, שלפה יומן וערימת מבחנים מאתמול והתחילה לדבר בקול שקט, תוך שהיא מסמנת נוכחות ומסדרת מבחנים.
תלתן תהתה פעמים רבות, כמה דברים היא יכולה לעשות
בו-זמנית.
תלתן חייכה כשראתה, את הטריק של המורה להשתקת הכיתה.
התלמידים פשוט השתתקו בנסיון לשמוע מה היא אומרת.
"מחר הטיול השנתי, אני רוצה להזכיר לכם, שלא נסבול התנהגות לא הולמת. עינייה הציצו מעל משקפיה אל עבר שון וחבורותו.
תלמיד, שיחליט משום מה, להראות לי, שאני לא יכולה לסמוך עליו..." היא עצרה בדרמתיות מתעכבת במבטה המורם על כל אחד ואחד מהם. "אותו ילד יצטרך להביא את אחד ההורים כמלווה, או שאולי עדיף כבר שישאר בבית" היא קמה והחלה לחלק מבחנים, תוך כדי שהיא משבחת ומעודדת.
ועכשיו נחזור לבעיה שכתבתי על הלוח אתמול..."
"כן שון" אמרה המורה כשראתה את היד שלו מזדקרת.
"תלתן רצתה לשאול למה כתוב להביא שק"שים?"
תלתן הסמיקה והסתובה אליו רק בכעס.
"אתה מתכוון, שאתה רצית לשאול: למה כתוב להביא שק שינה, למרות שאנחנו נישן בוילה?" שאלה המורה.
"אה, כן!" הוא שוב קרץ לתלתן ולחש ללא קול "סליחה".
"זו הפתעה!" קבעה המורה והחלה לחלק את המבחנים.
'זה נראה יותר כמו התחמקות' חשבה תלתן אבל נתנה לשיעור לסחוף אותה.
הצלצול הגואל הגיע לא דקה מוקדם מדי.
כולם מיהרו לבית על מנת להתארגן לטיול.
תלתן ועדן רצו לתחתנת האוטובוס, רק כדי לראות את האוטובוס מתרחק.
"באסה, מתה כבר לעוף מפה!" עדן הסיטה תלתל שחור וסורר "תגידי, יש משהו בינך לבין שון?"
תלתן הביטה בה בהלם "מה?! מה פתאום? למה נראה לך?"
"אל תשחקי לי אתה כבשה תמימה, אנמי ראיתי את כל הקריצות האלה!"
"איזה קריצות בראש שלך? אם כבר הוא קרץ לך, קלטתי אותו בזמן האחרון ממש מסתכל עלייך"
עדן הסמיקה מה שגרם לנמשים שלה לבלוט עוד יותר.
"הוא הסתכל עליי רק בגלל שאת הסתכלת עליו. הוא לא רצה שתתפסי אותו בוהה בך"
תלתן הניפה יד מבטלת, לחייה סמוקות פתאום
"הוא סתם נטפל אלי, הוא כולו שלך"
עדן מיהרה להחליף נושא
"מה את אומרת על לחתוך דרך הבריכה שלי? בכל מקרה רציתי לבדוק השבוע ומחר הטיול."
הבריכה של עדן ישבה בחצר האחורית של בית פאר, שבהחלט לא היה של עדן.
עדן זכתה שהבריכה תיקרא על שמה, לאחר שקפצה למים כל יום בחופשת הקיץ, לפני שלוש שנים, כדי להוכיח שאין דיירים בבית, ואם יש אז לא איכפת להם.
כמובן שהבריכה מיד הפכה מוקד עליה לרגל בחופש.
לכן האכזבה היתה גדולה, כשיום אחד גילו שהבריכה ריקה ממים.
כולם הגיעו מהר מאוד למסקנה שכנראה הבעלים בחר בדרך הזאת, מאשר להתמודד עם הנוער שצבא על בריכתו.
בדיוק שנה אחרי, בתחילת חופשת הקיץ, היתה זו עדן שפרסמה לכולם שהבריכה מלאה.
ושוב אותו סיפור: חוסר הנוכחות של הבעלים (הפעם עדן ותלתן צילצלו בפעמון הבית חצי שעה, רק אז הן קפצו למים) ילדים נהנים עד שבדיוק שלושים יום אחרי שהופיעו המים, הם נעלמו.
מאז עשתה לה עדן, מנהג לבדוק פעם בשבוע את הבריכה שלה.
השתיים הלכו ומהר מאוד הגיעו לשדרה המפוארת.
הם נכנסו דרך השבר המזמין בגדר הלבנה, ובאו כבר להמשיך ללכת כשעדן נעצרה על מקומה "תלתן! תסתכלי!"
תלתן נעצרה בחוסר סבלנות "מה יש עכשיו? תני רק להגיע הביתה כמה שיותר..."
הבריכה היתה מלאה מים, אבל לא מים רגילים, המים היו יותר כסופים מאשר שקופים, למעשה ההשתקפות שלהן היתה ברורה ביותר.
תלתן רכנה כדי לראות יותר טוב, כשפתאום סיון פרצה מעל הגדר תוך כדי שהיא צועקת "תפסתי אותכן על חם, מנסה עוד פעם לקבל את הקרדיט על הברכה עדן"
תלתן נעמדה במהירות, היא עוד הספיקה לשמוע את עדן מתחילה לצעוק תשובה, אבל משהו לא היה בסדר.
היא הזדקפה ישר לתוך הבריכה.
המים היו נעימים, הם ליטפו את גופה בעדינות, היא ידעה שהיא צריכה לעלות למעלה, אבל גופה לא הקשיב לה.
אחרי כדקה, תלתן חשבה על זה שעומד להיגמר לה החמצן, היא ניסתה נואשות לשחות כלפי מעלה, אבל גופה לא זז.
לפתע היא ראתה תנועה בזווית העין, שמחה עלתה בקרבה, 'הנה עוד שניה, תבוא עדן, או שון להציל אותי' היא גילתה שחם לה שמחשבה נוספת פילחה את תודעתה 'הלוואי שזה יהיה שון'
היא התבוננה היטב בדמות אבל מה שראתה גרם לה לפעור את הפה ולאבד את מעט החמצן שנשאר לה.
בת ים, לא אחת, אלא עשרות, הם הקיפו דמות אחד שנראתה זוהרת ונוצצת, הדמות החזיקה בידה קלשון כחול-כסוף שהבזקי חשמל זרמו בין שיניו.
לפתע פנתה הדמות הישר לעבר תלתן, הניפה את הקלשון, מכוונת אותו בדיוק לליבה של תלתלן.
פרק ראשון וילה מלצ'ט
הרעש היה נוראי, ילדי כיתה ח'2 ישבו בכיתה, להוטים לנצל את הדקות האחרונות של ההפסקה.
רובם דנו בטיול השנתי, מה יביאו, מה יעוללו ולמי.
תלתן, ישבה באמצע הכיתה, מנותקת מהדיון, מבטה נתלה בתקרה. היא בנתה לעצמה עולם שלם על פיסת התקרה, עם דמויות רבות ומשונות. חלקן קיימות באגדה כזו או אחרת, חלקן פרי מוחה הקדחתני.
בדמיונה נלחם כעת דולפין בפיראט, הדולפין היה מצולק מעינו הימנית עד אמצע גבו, הוא הסתער כשהוא רכוב על גבו של דרקון ירוק מעלה עשן, הפיארט בדיוק ברח לאונייה שמשום מה היתה דומה יותר לגמל שלמה.
מבין הגלים בצבצו ראשים של בנות ים יפות, שהביטו בסקרנות בקרב.
הפיראט בדיוק הגיע לתותח הראשי כשחברתה הטובה עדן קראה לה: "תלתן, תתעוררי! כבר פעם שלישית שאני שואלת אותך! לאיפה נראה לך הטיול שנתי?"
תלתן התנערה באחת, היא הסיטה את שער הארגמן מפניה.
"אז מה חדש?".
תוך שניות היא התערתה בכול הפרטים הקטנים של השיחה, קובעת בטון הידעני שלה "בתוכניה כתוב שנישן בוילה מלצ'ט"
מבט מהיר בעדן הבהיר לה שזו לא הייתה השאלה.
"אתם לא יודעים איפה זה?" כשאף אחד לא ענה המשיכה בנאומה,"זה מול הישוב מגדל... בנו אותה בשנת 1928, הדבר המוזר ביותר בסיפור הזה, שלורד מלצ'ט עצמו נעלם לפני שסיימו לבנות את הוילה.
מאז שהוא נעלם, הוילה הייתה מוזנחת, רק לפני ארבע שנים שיפצו אותה."
כמה מהילדים סביבה עיגלו עיניים, עדן הסתירה פיהוק מדומה "מבוא להיסטוריה מאת הפרופסורית תלתן..."
"זה לא אשמתי שאתם לא זוכרים כלום" אמרה תלתן והסיטה את השיער שלה מפניה "למדנו את זה רק שנה שעברה"
עכשיו עדן כבר צחקה "אה באמת, רק שנה שעברה? ומאז לא היה שום דבר יותר חשוב מזה? נגיד לדוגמא החבר החדש של דפני מכיתה ח'-1 אומרים שהוא שבדי" תלתן הרימה גבה מעל עין שקד חומה ירוקה והתעלמה במופגן "הכי באסה זה שלא נישן באוהלים!"
"כן, די מפגר,הכי מצחיק שהם כתבו להביא שק"ש, למה לעזאזל נצטרך ש"קש אם אנחנו יושנים במיטות!?"
שון החתיך של הכיתה נכנס לכיתה, מחזיק כדור רגל תחת בית שחיו, הוא קרץ "הי תלתן".
אחריו התזדחלו כמו תמיד אמיר ותמיר. צמד התאומים כמו הוריהם היו חסרי יצריתיות, הם הלכו לכל מקום ששון הלך, וחזרו והסכימו עם כל מה שאמר.
"צודק, זה באמת מפגר" החרו אחריו, תלתן כינתה אותם בליבה "מקהלת הזנבות של שון".
עדן, שעקבה בעניין אחרי הקריצה של שון, ניסתה לשנות נושא
"עזבו שק"שים אני מקווה שיהיו מספיק מקלחות טובות, כי בתוכניה כתוב שיהיו תחרויות ספורט"
למרות שדיברה לכולם היא פנתה בעיקר לתלתן, ששוב בהתה בתקרה.
עדן תקעה בה מרפק, "את שוב פעם מרחפת..." סיננה מבין שפתיה.
החיוך החולמני המשיך לרחף על שפתיה "כן שמעתי, תחרויות.
אין סיכוי שאני מפסידה השנה" היא בדיוק עמדה להסביר, איך היא מתכוונת לנצח את כולם, כשסיוון, מי שהתיימרה להיות מלכת הכיתה, נכנסה בדיוק למעגל, היא הסתירה פיהוק מזויף "הנה זה בא! עוד נאום מבית היוצר של תלתן, שמסביר מראש דברים שאף אחד לא מעוניין לדעת" פנתה לעבר שון.
שון פלט צחוק קצר, מלמל משהו לא מובן ופנה למקומו.
תלתן עמדה לענות לה בחזרה, כשהמחנכת חדווה, נכנסה לכיתה.
כולם מיהרו להתיישב.
כהרגלה התעלמה המורה מהתלמידים, היא התיישבה בכסא המרופד שלה, פתחה מגרה בשולחן העץ, שלפה יומן וערימת מבחנים מאתמול והתחילה לדבר בקול שקט, תוך שהיא מסמנת נוכחות ומסדרת מבחנים.
תלתן תהתה פעמים רבות, כמה דברים היא יכולה לעשות
בו-זמנית.
תלתן חייכה כשראתה, את הטריק של המורה להשתקת הכיתה.
התלמידים פשוט השתתקו בנסיון לשמוע מה היא אומרת.
"מחר הטיול השנתי, אני רוצה להזכיר לכם, שלא נסבול התנהגות לא הולמת. עינייה הציצו מעל משקפיה אל עבר שון וחבורותו.
תלמיד, שיחליט משום מה, להראות לי, שאני לא יכולה לסמוך עליו..." היא עצרה בדרמתיות מתעכבת במבטה המורם על כל אחד ואחד מהם. "אותו ילד יצטרך להביא את אחד ההורים כמלווה, או שאולי עדיף כבר שישאר בבית" היא קמה והחלה לחלק מבחנים, תוך כדי שהיא משבחת ומעודדת.
ועכשיו נחזור לבעיה שכתבתי על הלוח אתמול..."
"כן שון" אמרה המורה כשראתה את היד שלו מזדקרת.
"תלתן רצתה לשאול למה כתוב להביא שק"שים?"
תלתן הסמיקה והסתובה אליו רק בכעס.
"אתה מתכוון, שאתה רצית לשאול: למה כתוב להביא שק שינה, למרות שאנחנו נישן בוילה?" שאלה המורה.
"אה, כן!" הוא שוב קרץ לתלתן ולחש ללא קול "סליחה".
"זו הפתעה!" קבעה המורה והחלה לחלק את המבחנים.
'זה נראה יותר כמו התחמקות' חשבה תלתן אבל נתנה לשיעור לסחוף אותה.
הצלצול הגואל הגיע לא דקה מוקדם מדי.
כולם מיהרו לבית על מנת להתארגן לטיול.
תלתן ועדן רצו לתחתנת האוטובוס, רק כדי לראות את האוטובוס מתרחק.
"באסה, מתה כבר לעוף מפה!" עדן הסיטה תלתל שחור וסורר "תגידי, יש משהו בינך לבין שון?"
תלתן הביטה בה בהלם "מה?! מה פתאום? למה נראה לך?"
"אל תשחקי לי אתה כבשה תמימה, אנמי ראיתי את כל הקריצות האלה!"
"איזה קריצות בראש שלך? אם כבר הוא קרץ לך, קלטתי אותו בזמן האחרון ממש מסתכל עלייך"
עדן הסמיקה מה שגרם לנמשים שלה לבלוט עוד יותר.
"הוא הסתכל עליי רק בגלל שאת הסתכלת עליו. הוא לא רצה שתתפסי אותו בוהה בך"
תלתן הניפה יד מבטלת, לחייה סמוקות פתאום
"הוא סתם נטפל אלי, הוא כולו שלך"
עדן מיהרה להחליף נושא
"מה את אומרת על לחתוך דרך הבריכה שלי? בכל מקרה רציתי לבדוק השבוע ומחר הטיול."
הבריכה של עדן ישבה בחצר האחורית של בית פאר, שבהחלט לא היה של עדן.
עדן זכתה שהבריכה תיקרא על שמה, לאחר שקפצה למים כל יום בחופשת הקיץ, לפני שלוש שנים, כדי להוכיח שאין דיירים בבית, ואם יש אז לא איכפת להם.
כמובן שהבריכה מיד הפכה מוקד עליה לרגל בחופש.
לכן האכזבה היתה גדולה, כשיום אחד גילו שהבריכה ריקה ממים.
כולם הגיעו מהר מאוד למסקנה שכנראה הבעלים בחר בדרך הזאת, מאשר להתמודד עם הנוער שצבא על בריכתו.
בדיוק שנה אחרי, בתחילת חופשת הקיץ, היתה זו עדן שפרסמה לכולם שהבריכה מלאה.
ושוב אותו סיפור: חוסר הנוכחות של הבעלים (הפעם עדן ותלתן צילצלו בפעמון הבית חצי שעה, רק אז הן קפצו למים) ילדים נהנים עד שבדיוק שלושים יום אחרי שהופיעו המים, הם נעלמו.
מאז עשתה לה עדן, מנהג לבדוק פעם בשבוע את הבריכה שלה.
השתיים הלכו ומהר מאוד הגיעו לשדרה המפוארת.
הם נכנסו דרך השבר המזמין בגדר הלבנה, ובאו כבר להמשיך ללכת כשעדן נעצרה על מקומה "תלתן! תסתכלי!"
תלתן נעצרה בחוסר סבלנות "מה יש עכשיו? תני רק להגיע הביתה כמה שיותר..."
הבריכה היתה מלאה מים, אבל לא מים רגילים, המים היו יותר כסופים מאשר שקופים, למעשה ההשתקפות שלהן היתה ברורה ביותר.
תלתן רכנה כדי לראות יותר טוב, כשפתאום סיון פרצה מעל הגדר תוך כדי שהיא צועקת "תפסתי אותכן על חם, מנסה עוד פעם לקבל את הקרדיט על הברכה עדן"
תלתן נעמדה במהירות, היא עוד הספיקה לשמוע את עדן מתחילה לצעוק תשובה, אבל משהו לא היה בסדר.
היא הזדקפה ישר לתוך הבריכה.
המים היו נעימים, הם ליטפו את גופה בעדינות, היא ידעה שהיא צריכה לעלות למעלה, אבל גופה לא הקשיב לה.
אחרי כדקה, תלתן חשבה על זה שעומד להיגמר לה החמצן, היא ניסתה נואשות לשחות כלפי מעלה, אבל גופה לא זז.
לפתע היא ראתה תנועה בזווית העין, שמחה עלתה בקרבה, 'הנה עוד שניה, תבוא עדן, או שון להציל אותי' היא גילתה שחם לה שמחשבה נוספת פילחה את תודעתה 'הלוואי שזה יהיה שון'
היא התבוננה היטב בדמות אבל מה שראתה גרם לה לפעור את הפה ולאבד את מעט החמצן שנשאר לה.
בת ים, לא אחת, אלא עשרות, הם הקיפו דמות אחד שנראתה זוהרת ונוצצת, הדמות החזיקה בידה קלשון כחול-כסוף שהבזקי חשמל זרמו בין שיניו.
לפתע פנתה הדמות הישר לעבר תלתן, הניפה את הקלשון, מכוונת אותו בדיוק לליבה של תלתלן.
הערות וניטפוקים לפרק 1
אני עושה את זה בסדר של מה שעולה לי לראש קודם, אז מתנצל אם זה וצא קצת מבולבל
תלתן התנערה באחת, היא הסיטה את שער הארגמן מפניה.
"אז מה חדש?".- מה חדש זה דבר קצת מוזר להגיד בסיטואציה הזאת לא? לא יודע, זה קצת צרם לי.
יש כל מיני דברים בדינמיקה בין התלמידים שמרגיש לי לא עד הסוף מתאים לגיל שלהם. בעיקר בדינמיקת בנים בנות. כאילו זה כיתה ו', אז זה כבר גיל שיש בו כל מיני ענייני בנים בנות, אבל זה בדרך כלל נראה קצת אחרת. זה פחות בלקרוץ ולפלרטט, ויותר בלהציק.
הסיפור עם ה"החתיך של הכיתה" או " מלכת הכיתה" זה לא טוב. זה יוצר דמויות פלקטיות ותחושה שמאלצים אותי להרגיש כלפיהם משהו.
אהבתי את הסיפור עם "הבריכה של עדן" ואיך זה הגיע להיקרא ככה. זה מאוד אמין ומוסיף נפח לעולם ולדמויות.
לא הבנתי מה הטריק שהמורה משתמשת בו להשקיט את הכיתה.
אהבתי את הדיאלוג בין עדן לתלתן כשהן מדברות על שון.
ואחרון, טוב, זה לא בהכרח , אבל ממה שאני מכיר (על עצמי בעיקר, אבל גם על אחרים) כשמישהו, בעיקר ילד או ילדה, חושב על סיפור, או מדמיין איזה שהו תסריט בדרך כלל אחת הדמויות היא איזה שהי וריאציה שלו עצמו. אבל גם אם לא, אז בדרך כלל לפחות אחת מהדמויות הראשיות בתסריט היא במגדר שהוא/היא מזדהים איתו. אז היה לי קצת מוזר שכשהיא דמיינה בתחילת הסיפור כל הדמויות היו גברים (חוץ מהבנות ים, אבל הן היו יותר קהל מדמויות) אם משתמשים בזה נכון, זה גם דרך ממש טובה להוסיף עוד רובד לאפיון של הדמות, בזה שאתה מראה בעזרת הדברים שהיא מדמיינת איך היא תופסת את עצמה, או איך היא הייתה רוצה להתפס.
אני עושה את זה בסדר של מה שעולה לי לראש קודם, אז מתנצל אם זה וצא קצת מבולבל
תלתן התנערה באחת, היא הסיטה את שער הארגמן מפניה.
"אז מה חדש?".- מה חדש זה דבר קצת מוזר להגיד בסיטואציה הזאת לא? לא יודע, זה קצת צרם לי.
יש כל מיני דברים בדינמיקה בין התלמידים שמרגיש לי לא עד הסוף מתאים לגיל שלהם. בעיקר בדינמיקת בנים בנות. כאילו זה כיתה ו', אז זה כבר גיל שיש בו כל מיני ענייני בנים בנות, אבל זה בדרך כלל נראה קצת אחרת. זה פחות בלקרוץ ולפלרטט, ויותר בלהציק.
הסיפור עם ה"החתיך של הכיתה" או " מלכת הכיתה" זה לא טוב. זה יוצר דמויות פלקטיות ותחושה שמאלצים אותי להרגיש כלפיהם משהו.
אהבתי את הסיפור עם "הבריכה של עדן" ואיך זה הגיע להיקרא ככה. זה מאוד אמין ומוסיף נפח לעולם ולדמויות.
לא הבנתי מה הטריק שהמורה משתמשת בו להשקיט את הכיתה.
אהבתי את הדיאלוג בין עדן לתלתן כשהן מדברות על שון.
ואחרון, טוב, זה לא בהכרח , אבל ממה שאני מכיר (על עצמי בעיקר, אבל גם על אחרים) כשמישהו, בעיקר ילד או ילדה, חושב על סיפור, או מדמיין איזה שהו תסריט בדרך כלל אחת הדמויות היא איזה שהי וריאציה שלו עצמו. אבל גם אם לא, אז בדרך כלל לפחות אחת מהדמויות הראשיות בתסריט היא במגדר שהוא/היא מזדהים איתו. אז היה לי קצת מוזר שכשהיא דמיינה בתחילת הסיפור כל הדמויות היו גברים (חוץ מהבנות ים, אבל הן היו יותר קהל מדמויות) אם משתמשים בזה נכון, זה גם דרך ממש טובה להוסיף עוד רובד לאפיון של הדמות, בזה שאתה מראה בעזרת הדברים שהיא מדמיינת איך היא תופסת את עצמה, או איך היא הייתה רוצה להתפס.
תודות
א. אני אשנה את זה. (אשמח לרעיונות אחרים למשפט במצב כזה)
 
ב. החתיך ומלכת הכיתה הם לא סתם דמויות פלקטיות, הם דמויות פעילות לפחות בתחילת הספר.
 
ג. תודה, זו תוספת שלא תוכננה ולא ידעתי אם היא אמינה ומשתלבת.
 
ד. המורה מדברת בשקט וכולם נאלצים להשתתק כדי להקשיב. (אני עובד בחינוך כבר שבע שנים וזה עובד)
 
ה. תודה, גם זה תוספת חדשה בשכתוב האחרון שלי.
 
ו. אני מדמיין תסריטים שלמים שאני לא מופיע בהם, אני שאלתי הרבה ילדים בגיל הזה והם אמרו שהם מדמיינים דמויות מסרטים או משחקים מבלי שהם יהיו מעורבים.
אבל הרעיון להוסיף רובד ונפח לדמות הוא מאד טוב, אנסה לשלב אותה.
 
תודה רבה על ההשקעה, זה ממש נותן לי מוטיבציה להמשיך.
א. אני אשנה את זה. (אשמח לרעיונות אחרים למשפט במצב כזה)
 
ב. החתיך ומלכת הכיתה הם לא סתם דמויות פלקטיות, הם דמויות פעילות לפחות בתחילת הספר.
 
ג. תודה, זו תוספת שלא תוכננה ולא ידעתי אם היא אמינה ומשתלבת.
 
ד. המורה מדברת בשקט וכולם נאלצים להשתתק כדי להקשיב. (אני עובד בחינוך כבר שבע שנים וזה עובד)
 
ה. תודה, גם זה תוספת חדשה בשכתוב האחרון שלי.
 
ו. אני מדמיין תסריטים שלמים שאני לא מופיע בהם, אני שאלתי הרבה ילדים בגיל הזה והם אמרו שהם מדמיינים דמויות מסרטים או משחקים מבלי שהם יהיו מעורבים.
אבל הרעיון להוסיף רובד ונפח לדמות הוא מאד טוב, אנסה לשלב אותה.
 
תודה רבה על ההשקעה, זה ממש נותן לי מוטיבציה להמשיך.
פרק 2 AKA אדון יעקב
עדן היתה זו שחילצה אותה, סיון כנראה נבהלה וברחה.
"תגידי את השתגעת? את יודעת איך הלחצת אותי?" עדן ממש כעסה "את הרי שחיינית מעולה! אז מה פתאום את צוללת כמו איזה סלע? חשבתי שאת מתה!"
תלתן שמעה את הכל אבל לא יכלה להגיב, מוחה עדיין עיקל את מה שהוא ראה.
היא התבוננה לעבר הבריכה אבל מלמעלה המים היו נראים כסופים יותר, אם כי היה נדמה שכעת יש פחות מים בבריכה.
"עדן אל תשאלי..." התחילה תלתן ונעצרה
"מה? אני יודעת שסיון עשתה את זה בכוונה, ומחר היא בטח תספר לכולם איך נפלת, בואי אני יעזור לך לקום" עדן הושיטה לה יד.
תלתן תפסה את היד המושטת של עדן ונעמדה "תודה לך שהצלת אותי, אני לא מרגישה כל-כך טוב, אני רוצה ללכת הביתה"
הן הגיעו לביתה של תלתן, כשהיא שעונה על כתפה של עדן, נאלצת להקשיב לתכנונים של עדן, איך הן ינקמו בסיון "אני אומרת לך משחת שיניים זה כלום, מה שאני אעשה לפחדנית הזאת, פלפל חריף אני מביאה לה"
תלתן הודתה לעדן פעם נוספת, נכנסה לבית ונפלה למיטה עם הבגדים והילקוט.
קרני השמש הראשונות העירו אותה, להפתעתה היא לא זכרה שום חלום.
אבל הזיכרון של המחזה בבריכה עדיין רדף אותה.
היא הדחיקה את התחושה המוזרה שאפפה אותה והזדרזה להתקלח ולהתלבש, אז פנתה להכניס דברים אחרונים לתיק.
כשסיימה גילתה שנשארו שעתיים לפני שעת היציאה.
היא הרשתה לעצמה להירגע עם קצת מוזיקה.
היא התעוררה לגלות, שלמרות כל ההתארגנות שלה, היא פיספסה את האוטבוס וצריך לדאוג שמישהו יקח אותה.
היא מיהרה להעיר את אחותה הגדולה שני.
שני נהגה בעיניים חצי עצומות כשכל הדרך היא מתלוננת על גזל שינה וגרוע מכך, על גזל "אביר חלומתיה".
"הוא קבע איתי בשתים עשרה. ואם אני לא אספיק לישון, אני אראה כמו מרמיטה נטולת שיניים. אבל מה אני לא אעשה, בשביל אחות קטנה ונודיקית, שלא תעזוב אותי בשקט עד שאקח אותה ספיישל עד הבית"
"אויש באמת שני, צאי מזה. וטכנית זה עד הבית ספר. ואנחנו כבר מגיעות ואת תוכלי לחזור לחלום על איזה אביר שתרצי"
המורה חיכתה לה ליד האוטובוס בפנים חמורות "כמה זמן צריך לחכות לך תלתן?"
תלתן התנצלה תוך כדי שהיא מניחה את התיק הענק, עם כול הציוד הדרוש: שק"ש, פנס, בנדנה, מימיה וכמובן כמויות של אוכל (אם אפשר לקרוא לחטיפים שהיא העמיסה "אוכל")
ברגע שידיה התפנו, המורה הגישה לה את המבחן מאתמול. תלתן הביטה בדף בהלם "תשעים? אני חושבת שיש כאן טעות" המורה חדווה חייכה "לא, יש פה שתי טעויות! שאלה מספר חמש ושאלה מספר שמונה, אבל התחשבתי בהשקעה שלך"
המורה חייכה אליה חיוך רחב "בדיוק בשביל זה נועד המבחן, כדי לראות את הבקיאות בחומר הנלמד. חוץ מזה את צריכה להיות גאה, יש תלמידים שלא עברו את החמישים"
כמובן שזה לא עזר, תלתן המשיכה לשגע את המחנכת, עד שזו הבטיחה לטפל בנושא ברגע שהם יחזרו מהטיול ולו כדי להשתיק אותה.
לפתע הגיעו שני מאבטחים, 'דווקא חתיכים' חשבה לעצמה תלתן, אחד היה גדול ושרירי עם חיוך רחב על הפנים, והשני רזה ומהורהר.
המורה חדווה ניגשה אליהם הסתכלה סביבה וכשראתה שתלתן עסוקה בלהעמיס את התיק שלה לתא המטען פנתה ואמרה "אולי זה לא מקומי, אבל כיוון שאני אחראית לביטחון הילדים, אני דורשת, שברגע שנגיע, תלכו ותעשו סקירה! משהו ממש לא מוצא חן בעיניי בכל הסיפור הזה!"
תלתן שהבינה שמשהו מתרחש התאמצה לצותת.
המאבטח הגדול שלח אליה חיוך "כן, אנחנו יודעים, לכן שלחו אותנו. לא כל יום טיול שגרתי מקבל חברה משלנו"
המחנכת נרגעה "זה פשוט, אנחנו הראשונים שנכנסים לשם מאז ההעילמות ואף אחד לא בדיוק מבין מה קרה שם עד עכשיו"
כעת היה תורו של המהורהר לענות "גברתי אנחנו יודעים מה העבודה שלנו, בבקשה תתמקדי בשלך" והחווה בידו על תלתלן.
המורה זירזה את תלתן לסיים עם התיק ולעלות.
תלתן ניגשה אל עדן "הי תפסת לנו את הספסל האחורי או ששוב שכחת?"
"שכחתי?! אם את לא היית ממשיכה לחלום וקמה בזמן כמוני, אז אני לא הייתי צריכה לדאוג לזה"
תלתן השיבה עם פרצוף נעלב, אך מייד חייכה "אז אני מבינה שדאגת לזה!"
"ברור, זה היה הדבר הראשון שעשיתי, עכשיו רק צריך לראות, מי הם השלושה שיזכו לשבת, באותו ספסל שלנו?"
"בואו נראה מי המתמודדים שלנו להיום" תלתן חיקתה מנחת שעשועון.
"אני הייתי ממליצה על שון והתאומים!" אמרה עדן והעמידה פני מתעלפת.
תלתן רעדה מצחוק "את והשטויות שלך, על מה נדבר איתם כל הנסיעה? כדורגל? משחקי מחשב?"
"שהם ידברו על כדורגל, אני אהיה צופה... או בעצם מעודדת "גו שון, גו שון, גו גו גו שון" עדן הניפה פונפונים מדומים באוויר.
תלתן לא יכלה לעצור את הצחוק שלה.
בסוף רק שוןישב לידם, אבל משום מה התעניין הרבה יותר בטאבלט שלו מאשר באחת מהן.
הנסיעה חלפה ללא אירועים מיוחדים, קצת מבטים משון, קצת נסיונות מצד המורה למשחקי חברה ושירה וקצת הצקות מצד סיון שחיקתה כל עשר דקות בערך, את התנועה שבה נפלה תלתלן למים לקול צחוקן של כמה בנות.
כשהגיעו בסוף ליעד, הייתה תלתן הראשונה לצאת מהאוטובוס, כשרק דרכו רגליה על האדמה, היא החלה לסרוק את הסביבה, המקום היה נחמד, אבל נראה די משעמם, הייתה שם מדשאה גדולה עם מזרקה ואדניות פרחים. את המדשאה חצה שביל אבן שהוליך אל וילה ענקית.
תלתן הרגישה שמשהו מושך אותה לעבר המבנה, היא כבר התחילה ללכת כשהמורה עצרה אותה: "תלתן, חכי לשאר הכיתה שלך" גערה בה.
תלתן רק הנהנה ועצרה. עדן צעקה מאחוריה בכעס קל: "תלתן... יא חללית! שכחת את התיק שלך באוטובוס".
"הייתי חייבת למתוח את הגוף שלי" תירצה ברוגז, היא פנתה להביא את התיק שלה, חיפשה אותו בין כול ערמת התיקים וחזרה מתנשפת כשהיא נאבקת בכובד משקלו, היא פנתה לחברותיה שהמתינו ואמרה "אוקי, בואו נלך לראות איפה החדר שלנו. אם כבר מדברים על חדר אני לא מבינה למה אי אפשר לישון בחוץ?"
הסיבה התבהרה לה בצורת שלט שאמר "זהירות, סכנת חיים" ובכתב קטן יותר "אין להשתמש במדשאות לצורך שינה"
תלתן צחקה "סכנת חיים!? אפשר לחשוב, מה כבר יכול להיות כול-כך מסוכן בדשא" אמרה בזלזול.
היא רק סיימה לומר זאת וכאילו משום מקום צץ אדם מבוגר עם פנים חמורות סבר ואמר "הבנתך לקויה עלמתי! הדשא אינו הגורם המסוכן. אין זאת כי אם הלילה שגורם לכול הרעה הזאת"
תלתן שנבהלה מהופעתו של הזר התאוששה ופנתה אליו "מי אתה?, עזוב את זה, מי מדבר ככה גבוה היום?"
"כך" אמר האיש.
"מה כך?" שאלה תלתן.
"ראוי יותר לומר כך, מאשר ככה" השיב האיש בשלווה.
"אוקי, אז כך" השיבה תלתן, ועיגלה את עינייה כלפי מעלה.
האיש העווה את פניו "אינני מדבר גבוה, כי אם נכון"
"עוד לא אמרת לי מי אתה!" אמרה תלתן, שהויכוח העקר הזה על דקדוק התחיל לשעמם אותה.
"ואני חשבתי לתומי כי ביקשת ממני לשכוח משאלה זו" השיב האיש ומיד המשיך "שמי הוא אדון יעקב, את יכולה לקרוא לי רק בשמי הפרטי"
"אוקי, אז יעקב, מי אתה?" שאלה תלתן בקוצר רוח, כשהיא מחפשת בעיניה עזרה מחברותיה, רק שהן בינתיים התקדמו הלאה.
האיש חייך את אחד מחיוכיו ואמר "לא עלמתי, שמי הפרטי אינו יעקב, כי-אם אדון"
תלתן הביטה בו כאילו הוא משוגע "אדון?! למי קוראים אדון?" שאלה כשהיא בולמת את צחוקה.
"לי, אבל כבר דנו בזה אך רגעיים" השיב האיש כשהחיוך עוד פרוס על פניו.
תלתן חשה משום מה שלווה יותר ממקודם, כאילו משהו בעצם הנוכחות שלו מרגיע ומשרה ביטחון.
בדיוק אז התקרבה המורה ופנתה אל אדון יעקב "רב תודות לך אדון יעקב, בית ספרנו ממש מודה לך מקרב לב על שהסכמת להשאיל לנו בחינם את המקום למשך השהות שלנו פה"
אדון יעקב המשיך לחייך ואמר "איני ראוי לתודות, רק דאגי נא שאף תלמיד לא ישוטט בלילה בחוץ"
"בוודאי, בוודאי" השיבה המורה בקול מתרפס, היא פנתה אל תלתן ואמרה " בואי אנחנו הולכות"
תלתן צעדה עם המורה והסתובבה אל הזר, אך הוא כבר לא היה שם, "מוזר" אמרה תלתן
"מה מוזר" שאלה המורה
"האדון הזה" אמרה תלתן "הוא מדבר מוזר".
"את מתכוונת לשפה הגבוהה שלו? אין שום דבר מוזר באדם שמדבר בצורה תקנית" קבעה המורה.
אך תלתן ראתה שמשהו מטריד אותה.
"טוב לכי למצוא את חדרך" ומייד פנתה והלכה לעבר המאבטחים.
תלתן הלכה אחריה כשכול המידע מתערבב לה בראש, היא ניסתה להבין מה בדיוק קרה עכשיו.
המורה התקרבה אל המאבטחים ומבלי ששמה לב שתלתן
עדן היתה זו שחילצה אותה, סיון כנראה נבהלה וברחה.
"תגידי את השתגעת? את יודעת איך הלחצת אותי?" עדן ממש כעסה "את הרי שחיינית מעולה! אז מה פתאום את צוללת כמו איזה סלע? חשבתי שאת מתה!"
תלתן שמעה את הכל אבל לא יכלה להגיב, מוחה עדיין עיקל את מה שהוא ראה.
היא התבוננה לעבר הבריכה אבל מלמעלה המים היו נראים כסופים יותר, אם כי היה נדמה שכעת יש פחות מים בבריכה.
"עדן אל תשאלי..." התחילה תלתן ונעצרה
"מה? אני יודעת שסיון עשתה את זה בכוונה, ומחר היא בטח תספר לכולם איך נפלת, בואי אני יעזור לך לקום" עדן הושיטה לה יד.
תלתן תפסה את היד המושטת של עדן ונעמדה "תודה לך שהצלת אותי, אני לא מרגישה כל-כך טוב, אני רוצה ללכת הביתה"
הן הגיעו לביתה של תלתן, כשהיא שעונה על כתפה של עדן, נאלצת להקשיב לתכנונים של עדן, איך הן ינקמו בסיון "אני אומרת לך משחת שיניים זה כלום, מה שאני אעשה לפחדנית הזאת, פלפל חריף אני מביאה לה"
תלתן הודתה לעדן פעם נוספת, נכנסה לבית ונפלה למיטה עם הבגדים והילקוט.
קרני השמש הראשונות העירו אותה, להפתעתה היא לא זכרה שום חלום.
אבל הזיכרון של המחזה בבריכה עדיין רדף אותה.
היא הדחיקה את התחושה המוזרה שאפפה אותה והזדרזה להתקלח ולהתלבש, אז פנתה להכניס דברים אחרונים לתיק.
כשסיימה גילתה שנשארו שעתיים לפני שעת היציאה.
היא הרשתה לעצמה להירגע עם קצת מוזיקה.
היא התעוררה לגלות, שלמרות כל ההתארגנות שלה, היא פיספסה את האוטבוס וצריך לדאוג שמישהו יקח אותה.
היא מיהרה להעיר את אחותה הגדולה שני.
שני נהגה בעיניים חצי עצומות כשכל הדרך היא מתלוננת על גזל שינה וגרוע מכך, על גזל "אביר חלומתיה".
"הוא קבע איתי בשתים עשרה. ואם אני לא אספיק לישון, אני אראה כמו מרמיטה נטולת שיניים. אבל מה אני לא אעשה, בשביל אחות קטנה ונודיקית, שלא תעזוב אותי בשקט עד שאקח אותה ספיישל עד הבית"
"אויש באמת שני, צאי מזה. וטכנית זה עד הבית ספר. ואנחנו כבר מגיעות ואת תוכלי לחזור לחלום על איזה אביר שתרצי"
המורה חיכתה לה ליד האוטובוס בפנים חמורות "כמה זמן צריך לחכות לך תלתן?"
תלתן התנצלה תוך כדי שהיא מניחה את התיק הענק, עם כול הציוד הדרוש: שק"ש, פנס, בנדנה, מימיה וכמובן כמויות של אוכל (אם אפשר לקרוא לחטיפים שהיא העמיסה "אוכל")
ברגע שידיה התפנו, המורה הגישה לה את המבחן מאתמול. תלתן הביטה בדף בהלם "תשעים? אני חושבת שיש כאן טעות" המורה חדווה חייכה "לא, יש פה שתי טעויות! שאלה מספר חמש ושאלה מספר שמונה, אבל התחשבתי בהשקעה שלך"
המורה חייכה אליה חיוך רחב "בדיוק בשביל זה נועד המבחן, כדי לראות את הבקיאות בחומר הנלמד. חוץ מזה את צריכה להיות גאה, יש תלמידים שלא עברו את החמישים"
כמובן שזה לא עזר, תלתן המשיכה לשגע את המחנכת, עד שזו הבטיחה לטפל בנושא ברגע שהם יחזרו מהטיול ולו כדי להשתיק אותה.
לפתע הגיעו שני מאבטחים, 'דווקא חתיכים' חשבה לעצמה תלתן, אחד היה גדול ושרירי עם חיוך רחב על הפנים, והשני רזה ומהורהר.
המורה חדווה ניגשה אליהם הסתכלה סביבה וכשראתה שתלתן עסוקה בלהעמיס את התיק שלה לתא המטען פנתה ואמרה "אולי זה לא מקומי, אבל כיוון שאני אחראית לביטחון הילדים, אני דורשת, שברגע שנגיע, תלכו ותעשו סקירה! משהו ממש לא מוצא חן בעיניי בכל הסיפור הזה!"
תלתן שהבינה שמשהו מתרחש התאמצה לצותת.
המאבטח הגדול שלח אליה חיוך "כן, אנחנו יודעים, לכן שלחו אותנו. לא כל יום טיול שגרתי מקבל חברה משלנו"
המחנכת נרגעה "זה פשוט, אנחנו הראשונים שנכנסים לשם מאז ההעילמות ואף אחד לא בדיוק מבין מה קרה שם עד עכשיו"
כעת היה תורו של המהורהר לענות "גברתי אנחנו יודעים מה העבודה שלנו, בבקשה תתמקדי בשלך" והחווה בידו על תלתלן.
המורה זירזה את תלתן לסיים עם התיק ולעלות.
תלתן ניגשה אל עדן "הי תפסת לנו את הספסל האחורי או ששוב שכחת?"
"שכחתי?! אם את לא היית ממשיכה לחלום וקמה בזמן כמוני, אז אני לא הייתי צריכה לדאוג לזה"
תלתן השיבה עם פרצוף נעלב, אך מייד חייכה "אז אני מבינה שדאגת לזה!"
"ברור, זה היה הדבר הראשון שעשיתי, עכשיו רק צריך לראות, מי הם השלושה שיזכו לשבת, באותו ספסל שלנו?"
"בואו נראה מי המתמודדים שלנו להיום" תלתן חיקתה מנחת שעשועון.
"אני הייתי ממליצה על שון והתאומים!" אמרה עדן והעמידה פני מתעלפת.
תלתן רעדה מצחוק "את והשטויות שלך, על מה נדבר איתם כל הנסיעה? כדורגל? משחקי מחשב?"
"שהם ידברו על כדורגל, אני אהיה צופה... או בעצם מעודדת "גו שון, גו שון, גו גו גו שון" עדן הניפה פונפונים מדומים באוויר.
תלתן לא יכלה לעצור את הצחוק שלה.
בסוף רק שוןישב לידם, אבל משום מה התעניין הרבה יותר בטאבלט שלו מאשר באחת מהן.
הנסיעה חלפה ללא אירועים מיוחדים, קצת מבטים משון, קצת נסיונות מצד המורה למשחקי חברה ושירה וקצת הצקות מצד סיון שחיקתה כל עשר דקות בערך, את התנועה שבה נפלה תלתלן למים לקול צחוקן של כמה בנות.
כשהגיעו בסוף ליעד, הייתה תלתן הראשונה לצאת מהאוטובוס, כשרק דרכו רגליה על האדמה, היא החלה לסרוק את הסביבה, המקום היה נחמד, אבל נראה די משעמם, הייתה שם מדשאה גדולה עם מזרקה ואדניות פרחים. את המדשאה חצה שביל אבן שהוליך אל וילה ענקית.
תלתן הרגישה שמשהו מושך אותה לעבר המבנה, היא כבר התחילה ללכת כשהמורה עצרה אותה: "תלתן, חכי לשאר הכיתה שלך" גערה בה.
תלתן רק הנהנה ועצרה. עדן צעקה מאחוריה בכעס קל: "תלתן... יא חללית! שכחת את התיק שלך באוטובוס".
"הייתי חייבת למתוח את הגוף שלי" תירצה ברוגז, היא פנתה להביא את התיק שלה, חיפשה אותו בין כול ערמת התיקים וחזרה מתנשפת כשהיא נאבקת בכובד משקלו, היא פנתה לחברותיה שהמתינו ואמרה "אוקי, בואו נלך לראות איפה החדר שלנו. אם כבר מדברים על חדר אני לא מבינה למה אי אפשר לישון בחוץ?"
הסיבה התבהרה לה בצורת שלט שאמר "זהירות, סכנת חיים" ובכתב קטן יותר "אין להשתמש במדשאות לצורך שינה"
תלתן צחקה "סכנת חיים!? אפשר לחשוב, מה כבר יכול להיות כול-כך מסוכן בדשא" אמרה בזלזול.
היא רק סיימה לומר זאת וכאילו משום מקום צץ אדם מבוגר עם פנים חמורות סבר ואמר "הבנתך לקויה עלמתי! הדשא אינו הגורם המסוכן. אין זאת כי אם הלילה שגורם לכול הרעה הזאת"
תלתן שנבהלה מהופעתו של הזר התאוששה ופנתה אליו "מי אתה?, עזוב את זה, מי מדבר ככה גבוה היום?"
"כך" אמר האיש.
"מה כך?" שאלה תלתן.
"ראוי יותר לומר כך, מאשר ככה" השיב האיש בשלווה.
"אוקי, אז כך" השיבה תלתן, ועיגלה את עינייה כלפי מעלה.
האיש העווה את פניו "אינני מדבר גבוה, כי אם נכון"
"עוד לא אמרת לי מי אתה!" אמרה תלתן, שהויכוח העקר הזה על דקדוק התחיל לשעמם אותה.
"ואני חשבתי לתומי כי ביקשת ממני לשכוח משאלה זו" השיב האיש ומיד המשיך "שמי הוא אדון יעקב, את יכולה לקרוא לי רק בשמי הפרטי"
"אוקי, אז יעקב, מי אתה?" שאלה תלתן בקוצר רוח, כשהיא מחפשת בעיניה עזרה מחברותיה, רק שהן בינתיים התקדמו הלאה.
האיש חייך את אחד מחיוכיו ואמר "לא עלמתי, שמי הפרטי אינו יעקב, כי-אם אדון"
תלתן הביטה בו כאילו הוא משוגע "אדון?! למי קוראים אדון?" שאלה כשהיא בולמת את צחוקה.
"לי, אבל כבר דנו בזה אך רגעיים" השיב האיש כשהחיוך עוד פרוס על פניו.
תלתן חשה משום מה שלווה יותר ממקודם, כאילו משהו בעצם הנוכחות שלו מרגיע ומשרה ביטחון.
בדיוק אז התקרבה המורה ופנתה אל אדון יעקב "רב תודות לך אדון יעקב, בית ספרנו ממש מודה לך מקרב לב על שהסכמת להשאיל לנו בחינם את המקום למשך השהות שלנו פה"
אדון יעקב המשיך לחייך ואמר "איני ראוי לתודות, רק דאגי נא שאף תלמיד לא ישוטט בלילה בחוץ"
"בוודאי, בוודאי" השיבה המורה בקול מתרפס, היא פנתה אל תלתן ואמרה " בואי אנחנו הולכות"
תלתן צעדה עם המורה והסתובבה אל הזר, אך הוא כבר לא היה שם, "מוזר" אמרה תלתן
"מה מוזר" שאלה המורה
"האדון הזה" אמרה תלתן "הוא מדבר מוזר".
"את מתכוונת לשפה הגבוהה שלו? אין שום דבר מוזר באדם שמדבר בצורה תקנית" קבעה המורה.
אך תלתן ראתה שמשהו מטריד אותה.
"טוב לכי למצוא את חדרך" ומייד פנתה והלכה לעבר המאבטחים.
תלתן הלכה אחריה כשכול המידע מתערבב לה בראש, היא ניסתה להבין מה בדיוק קרה עכשיו.
המורה התקרבה אל המאבטחים ומבלי ששמה לב שתלתן
וולדמורט לשלטון
New member
תגובה
הדיאלוג האחרון בין תלתלן לאדון יעקוב קצת חסר פואנטה. זה בין דיאלוגי הפינג בופנג האלה שלא חושפים דמות, לא מצחיקים ולא מרמזים על משהו.
הוא מתחיל ב:
היא רק סיימה לומר זאת וכאילו משום מקום צץ אדם מבוגר עם פנים חמורות סבר ואמר "הבנתך לקויה עלמתי! הדשא אינו הגורם המסוכן. אין זאת כי אם הלילה שגורם לכול הרעה הזאת"
תלתן שנבהלה מהופעתו של הזר התאוששה ופנתה אליו "מי אתה?, עזוב את זה, מי מדבר ככה גבוה היום?"
"כך" אמר האיש.
"מה כך?" שאלה תלתן.
"ראוי יותר לומר כך, מאשר ככה" השיב האיש בשלווה.
"אוקי, אז כך" השיבה תלתן, ועיגלה את עינייה כלפי מעלה.
האיש העווה את פניו "אינני מדבר גבוה, כי אם נכון"
"עוד לא אמרת לי מי אתה!" אמרה תלתן, שהויכוח העקר הזה על דקדוק התחיל לשעמם אותה.
"ואני חשבתי לתומי כי ביקשת ממני לשכוח משאלה זו" השיב האיש ומיד המשיך "שמי הוא אדון יעקב, את יכולה לקרוא לי רק בשמי הפרטי"
"אוקי, אז יעקב, מי אתה?" שאלה תלתן בקוצר רוח, כשהיא מחפשת בעיניה עזרה מחברותיה, רק שהן בינתיים התקדמו הלאה.
האיש חייך את אחד מחיוכיו ואמר "לא עלמתי, שמי הפרטי אינו יעקב, כי-אם אדון"
תלתן הביטה בו כאילו הוא משוגע "אדון?! למי קוראים אדון?" שאלה כשהיא בולמת את צחוקה.
"לי, אבל כבר דנו בזה אך רגעיים" השיב האיש כשהחיוך עוד פרוס על פניו.
אני הייתי ממליצה לקצץ בדיאלוג הזה.
בקשר לעלילה: אין הורים מלווים לטיול? ומה בקשר לכיתות אחרות? זה נראה כאילו הם שם לבד ובדכ יש הרבה כיתות שיוצאות לטיול.
בקשר לכתיבה: יש לך משפטים מאוד קצרים, ומונוטוניות בכתיבה משעממת את הקורא. לדוגמה הפסקה הבאה:
קרני השמש הראשונות העירו אותה, להפתעתה היא לא זכרה שום חלום.
אבל הזיכרון של המחזה בבריכה עדיין רדף אותה.
היא הדחיקה את התחושה המוזרה שאפפה אותה והזדרזה להתקלח ולהתלבש, אז פנתה להכניס דברים אחרונים לתיק.
כשסיימה גילתה שנשארו שעתיים לפני שעת היציאה.
היא הרשתה לעצמה להירגע עם קצת מוזיקה.
היא התעוררה לגלות, שלמרות כל ההתארגנות שלה, היא פיספסה את האוטבוס וצריך לדאוג שמישהו יקח אותה.
היא מיהרה להעיר את אחותה הגדולה שני.
תגוון קצת, זה יוסיף עניין.
הדיאלוג האחרון בין תלתלן לאדון יעקוב קצת חסר פואנטה. זה בין דיאלוגי הפינג בופנג האלה שלא חושפים דמות, לא מצחיקים ולא מרמזים על משהו.
הוא מתחיל ב:
היא רק סיימה לומר זאת וכאילו משום מקום צץ אדם מבוגר עם פנים חמורות סבר ואמר "הבנתך לקויה עלמתי! הדשא אינו הגורם המסוכן. אין זאת כי אם הלילה שגורם לכול הרעה הזאת"
תלתן שנבהלה מהופעתו של הזר התאוששה ופנתה אליו "מי אתה?, עזוב את זה, מי מדבר ככה גבוה היום?"
"כך" אמר האיש.
"מה כך?" שאלה תלתן.
"ראוי יותר לומר כך, מאשר ככה" השיב האיש בשלווה.
"אוקי, אז כך" השיבה תלתן, ועיגלה את עינייה כלפי מעלה.
האיש העווה את פניו "אינני מדבר גבוה, כי אם נכון"
"עוד לא אמרת לי מי אתה!" אמרה תלתן, שהויכוח העקר הזה על דקדוק התחיל לשעמם אותה.
"ואני חשבתי לתומי כי ביקשת ממני לשכוח משאלה זו" השיב האיש ומיד המשיך "שמי הוא אדון יעקב, את יכולה לקרוא לי רק בשמי הפרטי"
"אוקי, אז יעקב, מי אתה?" שאלה תלתן בקוצר רוח, כשהיא מחפשת בעיניה עזרה מחברותיה, רק שהן בינתיים התקדמו הלאה.
האיש חייך את אחד מחיוכיו ואמר "לא עלמתי, שמי הפרטי אינו יעקב, כי-אם אדון"
תלתן הביטה בו כאילו הוא משוגע "אדון?! למי קוראים אדון?" שאלה כשהיא בולמת את צחוקה.
"לי, אבל כבר דנו בזה אך רגעיים" השיב האיש כשהחיוך עוד פרוס על פניו.
אני הייתי ממליצה לקצץ בדיאלוג הזה.
בקשר לעלילה: אין הורים מלווים לטיול? ומה בקשר לכיתות אחרות? זה נראה כאילו הם שם לבד ובדכ יש הרבה כיתות שיוצאות לטיול.
בקשר לכתיבה: יש לך משפטים מאוד קצרים, ומונוטוניות בכתיבה משעממת את הקורא. לדוגמה הפסקה הבאה:
קרני השמש הראשונות העירו אותה, להפתעתה היא לא זכרה שום חלום.
אבל הזיכרון של המחזה בבריכה עדיין רדף אותה.
היא הדחיקה את התחושה המוזרה שאפפה אותה והזדרזה להתקלח ולהתלבש, אז פנתה להכניס דברים אחרונים לתיק.
כשסיימה גילתה שנשארו שעתיים לפני שעת היציאה.
היא הרשתה לעצמה להירגע עם קצת מוזיקה.
היא התעוררה לגלות, שלמרות כל ההתארגנות שלה, היא פיספסה את האוטבוס וצריך לדאוג שמישהו יקח אותה.
היא מיהרה להעיר את אחותה הגדולה שני.
תגוון קצת, זה יוסיף עניין.
את עוזרת לי מאוד
א. אני מאוד אוהב את הדיאלוג הזה. אני לא מבין למה הוא חסר פואנטה.
העניין שלו הוא להכיר את אדון יעקב והדיבור הגבוהה שלו.
ניסיתי לדמיין מצה היה קורה במציאות אם אליעזר בן יהודה היה מחליט לדבר עם ילדה בת ימינו, הוספתי לזה קצת טירוף.
 
ב. הטיול הוא רק לכיתה שלה
1. כי אין מספיק מקום בוילה מאלצט.
2. כי כך זה נפעל על ידי אדון יעקב.
 
אני מבין שלא הבהרתי את זה. אכניס את זה בשכתוב.
 
ג. מסכים אתך. לפעמים אני נחלם במחסום כתיבה וכותב בכל זאת. זאת התוצאה. הבעיה היא שאני לא מצליח לראות את זה אחר כך.
אשמח אם תפני אותי לעוד מונוטוניות שכזו.
 
תודה ענקית. אני שמח לראות שהפורום לא מת. ועדייןם יש פה חברה מביני עיניין ששמחים לעזור.
 
א. אני מאוד אוהב את הדיאלוג הזה. אני לא מבין למה הוא חסר פואנטה.
העניין שלו הוא להכיר את אדון יעקב והדיבור הגבוהה שלו.
ניסיתי לדמיין מצה היה קורה במציאות אם אליעזר בן יהודה היה מחליט לדבר עם ילדה בת ימינו, הוספתי לזה קצת טירוף.
 
ב. הטיול הוא רק לכיתה שלה
1. כי אין מספיק מקום בוילה מאלצט.
2. כי כך זה נפעל על ידי אדון יעקב.
 
אני מבין שלא הבהרתי את זה. אכניס את זה בשכתוב.
 
ג. מסכים אתך. לפעמים אני נחלם במחסום כתיבה וכותב בכל זאת. זאת התוצאה. הבעיה היא שאני לא מצליח לראות את זה אחר כך.
אשמח אם תפני אותי לעוד מונוטוניות שכזו.
 
תודה ענקית. אני שמח לראות שהפורום לא מת. ועדייןם יש פה חברה מביני עיניין ששמחים לעזור.
 
וולדמורט לשלטון
New member
בגלל זה:
"הבנתך לקויה עלמתי! הדשא אינו הגורם המסוכן. אין זאת כי אם הלילה שגורם לכול הרעה הזאת" - כבר מהשורה הזאת הבנתי שאדון יעקוב מדבר בשפה גבוהה והוא איש מוזר. כל דבר שתוסיף יהיה לא נחוץ כי המסר כבר עבר.
ך רגעיים" השיב האיש כשהחיוך עוד פרוס על פניו.
"הבנתך לקויה עלמתי! הדשא אינו הגורם המסוכן. אין זאת כי אם הלילה שגורם לכול הרעה הזאת" - כבר מהשורה הזאת הבנתי שאדון יעקוב מדבר בשפה גבוהה והוא איש מוזר. כל דבר שתוסיף יהיה לא נחוץ כי המסר כבר עבר.
ך רגעיים" השיב האיש כשהחיוך עוד פרוס על פניו.
אני אוהבת את מה שניסית לעשות עם הדיאלוג, אני חושבת?
זה הזכיר לי דיאלוג שקראתי בספר האהוב עליי, ובו ילדה פוגשת בספרייה איש מוזר שמדבר על כמה שהוא חייב לקרוא ספרים ואין לו כרטיס לספרייה, אז האם היא יכולה להשאיל לו את שלה, כי הוא ממש חייב ספרים עכשיו לוריד. (והספרנית באה לגרש אותו אחר כך, והוא אמר, "כמו שהמלאך עם חרב האש גרש את אדם וחווה מגן עדן!"
 
אני גם אוהבת להגיד 'אין זאת אלא כי יש גנבים בקרבנו' כשאני רואה שאין אוכל טעים במקרר בעבודה.
 
דבר ראשון- המוזרות של דמות א' לא צריכה להיות מצוינת ע"י דמות ב'. תלתן לא צריכה להגיד, "תראו קוראים, הוא מדבר גבוה וזה מוזר!" או ששמנו לב לבד ואז אין צורך, או שלא שמנו לב, ואז אתה מרמה.
דבר שני- הדיבור הגבוה חורק.
'רק דאגי נא שאף תלמיד לא ישוטט בלילה בחוץ' המילה רק שייכת למשלב אחר.
גם 'אבל כבר' לא מתאים.
 
כמו כן: תלתן מתנהגת כאילו היא מתה להתחפף מהדיאלוג, אני מבינה שהיא טינאייג'רית והם מתנהגים ככה לעתים, אבל זה מפריע, כי... סיבות.
 
כאן:
כשהגיעו בסוף ליעד, הייתה תלתן הראשונה לצאת מהאוטובוס, כשרק דרכו רגליה על האדמה, היא החלה לסרוק את הסביבה, המקום היה נחמד, אבל נראה די משעמם
 
אתה צריך להפריד בין מה שהמספר אומר, למה שתלתן מרגישה. כי 'היא הייתה הראשונה לצאת מהאוטובוס, היא החלה לסרוק את הסביבה' זה תיאור אובייקטיבי של מה שמתרחש, ולעומת זאת 'המקום היה נחמד אבל משעמם' אלא המחשבות של תלתן והמילים שלה.
וג'יזס, הילדה הזו יכולה להיות קצת יותר משועממת? היא לא מביעה בקטע הזה שום רגש שאינו זלזול, שעמום, או קוצר רוח. אני מבינה שהיא טינאייג'רית, אבל גם להם יש דברים שהם אוהבים ומתלהבים מהם מדי פעם, לא?
זה הזכיר לי דיאלוג שקראתי בספר האהוב עליי, ובו ילדה פוגשת בספרייה איש מוזר שמדבר על כמה שהוא חייב לקרוא ספרים ואין לו כרטיס לספרייה, אז האם היא יכולה להשאיל לו את שלה, כי הוא ממש חייב ספרים עכשיו לוריד. (והספרנית באה לגרש אותו אחר כך, והוא אמר, "כמו שהמלאך עם חרב האש גרש את אדם וחווה מגן עדן!"
 
אני גם אוהבת להגיד 'אין זאת אלא כי יש גנבים בקרבנו' כשאני רואה שאין אוכל טעים במקרר בעבודה.
 
דבר ראשון- המוזרות של דמות א' לא צריכה להיות מצוינת ע"י דמות ב'. תלתן לא צריכה להגיד, "תראו קוראים, הוא מדבר גבוה וזה מוזר!" או ששמנו לב לבד ואז אין צורך, או שלא שמנו לב, ואז אתה מרמה.
דבר שני- הדיבור הגבוה חורק.
'רק דאגי נא שאף תלמיד לא ישוטט בלילה בחוץ' המילה רק שייכת למשלב אחר.
גם 'אבל כבר' לא מתאים.
 
כמו כן: תלתן מתנהגת כאילו היא מתה להתחפף מהדיאלוג, אני מבינה שהיא טינאייג'רית והם מתנהגים ככה לעתים, אבל זה מפריע, כי... סיבות.
 
כאן:
כשהגיעו בסוף ליעד, הייתה תלתן הראשונה לצאת מהאוטובוס, כשרק דרכו רגליה על האדמה, היא החלה לסרוק את הסביבה, המקום היה נחמד, אבל נראה די משעמם
 
אתה צריך להפריד בין מה שהמספר אומר, למה שתלתן מרגישה. כי 'היא הייתה הראשונה לצאת מהאוטובוס, היא החלה לסרוק את הסביבה' זה תיאור אובייקטיבי של מה שמתרחש, ולעומת זאת 'המקום היה נחמד אבל משעמם' אלא המחשבות של תלתן והמילים שלה.
וג'יזס, הילדה הזו יכולה להיות קצת יותר משועממת? היא לא מביעה בקטע הזה שום רגש שאינו זלזול, שעמום, או קוצר רוח. אני מבינה שהיא טינאייג'רית, אבל גם להם יש דברים שהם אוהבים ומתלהבים מהם מדי פעם, לא?
ווואו וימס
הפורום קם לתחייה!!!
 
גם אני אוהב לשגע ילדים עם שפה גבוהה.
האהוב עליי "נא המתן לי רגעיים בטרם אתפנה לבקשתך תלמיד יקר"
 
דבר ראשון - צודקת אתקן זאת בשכתוב! (איזה מזל שהעצלות מנעה ממני לשכתב עד עכשיו)
 
כמו-כן: תלתן אכן מתה להתחפף מהדיאלוג, אני שמח ששמת לב.
היא אחרי נסיעה ארוכה והחברה שלה התקדמה והיא תקועה עם איש מוזר.
 
כאן: את שוב צודקת.
ומוזס אני אחושב על דרך להכניס עוד רגשות. למרות שכבר הבהרתי שהיא תחרותית.
(אולי זה בגלל שאני לא סובל נסיעות, אני נהיה ממש קצר רוח, אז יתכן והשרשתי לה את התכונה הזו)
הפורום קם לתחייה!!!
 
גם אני אוהב לשגע ילדים עם שפה גבוהה.
האהוב עליי "נא המתן לי רגעיים בטרם אתפנה לבקשתך תלמיד יקר"
 
דבר ראשון - צודקת אתקן זאת בשכתוב! (איזה מזל שהעצלות מנעה ממני לשכתב עד עכשיו)
 
כמו-כן: תלתן אכן מתה להתחפף מהדיאלוג, אני שמח ששמת לב.
היא אחרי נסיעה ארוכה והחברה שלה התקדמה והיא תקועה עם איש מוזר.
 
כאן: את שוב צודקת.
ומוזס אני אחושב על דרך להכניס עוד רגשות. למרות שכבר הבהרתי שהיא תחרותית.
(אולי זה בגלל שאני לא סובל נסיעות, אני נהיה ממש קצר רוח, אז יתכן והשרשתי לה את התכונה הזו)
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.