אני מעוררת רחמים
פגשתי את הבחור הזה שהוא מקסים, מצחיק, חמוד, יפה, חכם, משכיל וטוב לב ואני מתאמצת נורא לא לכפות את עצמי עליו. קשה לי. מאד קשה לי. אני רוצה לדבר איתו עוד, לפגוש אותו עוד, לשחק איתו דוקים. ופתאום אני מפחדת שאני נהיית כל מה שאני שונאת, מלחיצה, חושפת הרבה מידי מהר מידי, ואפילו מקנאה לו. הכרנו אתמול, למען השם. מה עובר עלי?
בינתיים אני לא מראה סימנים בשטח, אני נותנת לו ים זמן ועל הכל מגיבה כאילו אני לוקחת את זה בסבבה. למשל בהתכתבות במסנג'ר הוא כתב שהוא באמצע שיחה מאד רצינית עם מישהי, ואני ישר חשבתי "איזו מישהי? היא מנסה להתחיל איתו, הוא מעוניין בי בכלל"? ועניתי לו בתגובה הנונשלנטית "קח את הזמן שלך".
אני אדם שכל כך צריך את המרחב והפרטיות שלו. מאיפה הדחף הזה להכנס בו חזק כל כך? אני צופה לעצמי אכזבה וכאב
, ואתמול בכלל חשבתי שלא נוכל להיות יותר מידידים. האם אני עושה את זה מתוך הרגלים גרועים? האם עלי להיות כנה ולהגיד הכל או לשחק את המשחק? ואיך אני מצליחה שלא לעשות ממנו כזה ביג דיל? יש לי בטחון עצמי של נעל בית... ואתמול הייתי כל כך רגועה... איך זה קרה?
פגשתי את הבחור הזה שהוא מקסים, מצחיק, חמוד, יפה, חכם, משכיל וטוב לב ואני מתאמצת נורא לא לכפות את עצמי עליו. קשה לי. מאד קשה לי. אני רוצה לדבר איתו עוד, לפגוש אותו עוד, לשחק איתו דוקים. ופתאום אני מפחדת שאני נהיית כל מה שאני שונאת, מלחיצה, חושפת הרבה מידי מהר מידי, ואפילו מקנאה לו. הכרנו אתמול, למען השם. מה עובר עלי?
האמתי שגם שחיפשתי טקסט שאני יוכל לעשות ממנו מונולוג לאיזה אודישן, אמרו לי שזה רעיון טוב לחפש בפורומים מעניינים, מה יותר מעניין ממלחמת המינים