אני מפחדת לדבר על זה...

[One Falling Star]

אני מפחדת לדבר על זה...

או לכתוב על זה.. אני לא יודעת בדיוק מה לעשות.. אני כל הזמן מפחדת לפגוע באנשים שיקרים לי... אני רק צריכה לקבל איזה אישור שאני לא מוזרה ולא יוצאת דופן ולא לבד בקטע הזה... יש לי הרגשה כזאת שאולי אני מרגישה מאויימת ברגע שאני לא נמצאת בטריטוריה שלי.. יש לי חבר, ואני מאד אוהבת אותו. אבל שמתי לב שתמיד כשאנחנו נמצאים אצלי איכשהו דברים הולכים יותר טוב.. אני יותר חופשיה ויותרנהנית וכשאנחנו אצלו.. למשל בפעמיים האחרונות, תמיד זה יגמר בהרבה בכי.. וטריגרים ותמיד אני איכשהו אחזור למה שאח לי עשה לי והכל יסתבך.. אבא שלי שם לב לזה .. הוא אומר לי שטאני נראית מותשת כשאני חוזרת ממנו.. נפשית בעיקר.. יכול להיות שאני מאויימת כי אני מחוץ לטריטוריה שלי.. מנסה יותר מידיי? מפוחדת כי השליטה כבר לא ממש בידיים שלי? רק רציתי לדעת אם יש עוד אנשים שמרגישים ככה ואם זה נורמלי כשזה קורה..

 

[פרפר גשם]

את לא לבד!

זה לגיטימי ובסדר ונורמלי לפחד לדבר על זה. לרצות להגן על היקרים לנו, אבל לדעתי היקרים לנו היו רוצים שנדאג לעצמנו, לא? והיו רוצים להיות שם בשבילנו... לדעתי הם יפגעו אם ירגישו שאת, בנאדם חשוב ויקר להם, לא משתפת אותם בחייך, במה שגורם לבכי שלך, לתשישות, לעצבות. אני חושבת שלכולנו יש מקומות שאנו מרגישים יותר נח בהם ויש כאלה בהם אנו מרגישים יותר מאויימים. זה נורמלי לחלוטין! זו ההרגשה שלנו... אולי תנסי לראות מה מאיים עלייך במקומות האלה? ותזכרי תמיד: את לא לבד!!! אני נורא מזדהה עם מה שאת כותבת ,עם הפחד, הרצון להגן... תהיי חזקה!

 

[One Falling Star]

תודה ../images/Emo7.gif../images/Emo24.gif

אני מנסה לשתף אותו.. והוא באמת משתדל ומנסה ושאל.. ואנחנו מדברים על הדברים האלה, אבל לפעמים קשה לי להוציא את זה החוצה.. כשאני באה לדבר ולהגיד מה שמפריע ומה שגורם לי להרגיש כה אני כאילו נתקעת והכל בורח לי מהראש וגם אם יהיו לי הרבה דברים ויהיה מה להגיד אני לא מצליחה להוציא את זה החוצה, כאילו שהמילים נתקעות לי בפה ולא רוצות לצאת. בכתיבה זה תמיד היה לי יותר קל.. אבל חבר שלי מעדיף שאני אדבר.. גם כשזה בטלפון.. זה יותר אמיתי כשהוא שומע את הקול שלי... זה קשה לי. זה לא רק איתו שקשה לי לדבר גם עם הפסיכולוגית שלי כשהלכתי אליה לפני כמה ימים.. היו לי כל כך הרבה דברים להגיד אבל הדברים לא יצאו.. כשניסיתץי להסביר לה את זה היא אמרה שאולי זאת לא הבעיה לדבר.. אולי הבעיה זה כשזה מגיע למפגשים אולי זה דווקא כשזה מגיע לאנשים קרובים.. אני לא יודעת בדיוק.

 

[פרפר גשם]

../images/Emo41.gif

נראה לי זו אמורה להיות בחירה שלך איך לדבר, עם מי ומתי, לא? הרי את זו שמדברת בסופו של דבר. על דברים שכואבים וקשים לך. לדעתי בתור חבר שלך הוא אמור להקשיב ולתמוך בך באופן שבו את רוצה את ההקשבה שלו והתמיכה. כאשר הוא ירצה לדבר שיעשה את זה באופן שהוא רוצה. אולי הפסיכולוגית שלך צודקת, ואולי לא, לא יודעת להגיד לך... אני רק יודעת שגם לי זה היה קורה... הייתי מאבדת את הקול, את המלים, ולפעמים באמת היה עוזר לי לכתוב (גם אם אף אחד לא היה קורא את זה בסופו של דבר) ואם הזמן זה עזר לי גם לדבר. אולי גם לך, הכתיבה (גם אם אף אחד לא יקרא את זה) תעזור לדבר? ואם בא לך את יכולה להמשיך לכתוב פה ואז כן יהיה מי שיקרא את זה... מה גם שאולי אם חבר שלך יקרא את מה שכתבת פה זה יעזור לו להבין טיפה יותר? מה את חושבת?

 

[One Falling Star]

לא יודעת.. אולי..

בכל מקרה בקשר לכתיבה אני כבר כותבת כבר די הרבה זמןןלא דוקא בנושא הזה, בכלל על כל מיני בעיות שהיו לי וזה באמת עזר לי המון... הרבה יותר קל לי לתקשר דרך כתיבה

 

[פרפר גשם]

../images/Emo41.gif ../images/Emo41.gif

זה ממש נהדר, לדעתי, שמצאת דרך בה את יכולה לתקשר ולהתבטא באופן שהכי נח לך... ואני מקוה שנתתי לך בכל זאת קצת חומר למחשבה... לשעת הצורך -

 

[צוות מקום]

המלים שהולכות לאיבוד

אחד הדברים שמאוד מוכרים דווקא, הוא שבשלבים הראשונים של ההתמודדות, כשחושבים על הדברים הקשים והמפחידים ביותר, לא מסוגלים לדבר וזה לא סתם. כשאת מתחילה לחוות מחדש, דרך המחשבה על מה שקרה, את הרגשות והתמונות משם, זה באמת משתק את יכולת הדיבור ברמת התיפקוד של המוח. ולכן הדרך אל ההחלמה עוברת דרך פיתוח היכולת להעביר את מה שעברת, צעד אחד צעד, למלים... לכן אומרים כל הזמן לדבר וכמה שיותר מהר לספר את מה שהיה, אחרי שזה קרה. אז איך שזה נוח לך יותר- מכתב או לאט לאט בעל פה, חשוב ללמוד להשתמש במלים. ולגבי קושי לדבר בכלל - אולי שווה לבחון כל מקרה לגופו, למה קשה.

 

[צוות מקום]

שלום כוכב נופל

ההרגשה שאם תספרי את מה שקרה לאנשים, הם לא יעמדו בזה ויקרה להם משהו נורא היא בהחלט לא רק שלך. רק מה, חשוב שתביני דבר עקרוני כאן - מה שאת הרגשת כשהדברים התרחשו הוא משהו כואב ביותר אבל הם, גם אם הם מאוד אוהבים אותך, לא ירגישו את הדברים באותה עוצמה ולשמוע על מה שקרה לא ימוטט אותם. כן, זה יהיה קשה, אבל הם יכולים בהחלט לעמוד בזה, את לא תמוטטי אותם על ידי הדברים. לפעמים אנחנו מרגישים את הכאב שלנו - דרך אחרים. חושבים שאחרים מרגישים כמונו, אך זה שלך כוכב, לא שלהם. וכמו שפרפר כתבה לך, לא הייתי רוצה בשום אופן שמישהו שיקר לי יסתיר ממני דבר כזה. הייתי רוצה להיות שם בשבילו, גם אם זה קשה מאוד. הייתי רוצה להתמודד לצידו באופן שאני יכולה, ולא שהוא ישאר עם זה לבד. לגבי מה שאת כותבת, על שנוח לך יותר אצלך בבית - נראה לי טבעי לחלוטין, אך מאחר ואת בטח לא רוצה ליצור איזה חוסר איזון בעניין הזה והיית רוצה להיות מסוגלת להחזיר ביקור לחבר שלך, אולי כדאי לשתף אותו ולחשוב יחד איתו איך עושים שיהיה לך יותר קל? מה נראה לך שיכול להקל עליך כשאת שם?

 

[One Falling Star]

אין לי מושג ../images/Emo4.gif

אני לא מבינה מה קורה לי שם.. אולי זה בגלל שקופצים לי כל מיני טריגרים כאלה בגלל כל מיני דברים קטנים... אני יכולה להסתכל על הקירות ולהיזכר במשהו שקרה לי.. נראה לי אני מפחדת כי אני לא בשטח שלי.. אני לא יודעת אפילו איך להסביר את ההרגשה הזאת, אני מפחדת לעשות דברים שאני לא רוצה רק כדי לרצות אחרים ולפעמים אני מרגישה כאילו אין ברירה ואני חייבת לו לעשות את זה.. ללכת איתו לאנשהו או לא משנה מה.. כי חשוב לי שהוא יהיה מרוצה וירגיש טוב ולא יתאכזב.

 

[צוות מקום]

ואת בטוחה שזו שאלה של מקום?

אולי בכלל זו שאלה שקשורה למערכת היחסים ביניכם, שבה קשה לך לתת לעצמך את המקום והאישור להתנהג על פי רצונך, במידה וזה עלול איכשהו להתנגש עם הרצונות של החבר? בקשר בריא זה מצב שלא צריך להיות, בסופו של דבר סוג כזה של קשר יתפוצץ ושני הצדדים יצאו פגועים. קשר זה לשניים, כולל הרצונות והצרכים שלהם. כאשר צד אחד כל הזמן מקריב ומוותר, זה מצב לא כל כך טוב לאף אחד מכם. איך את מרגישה את הדברים מבחינתך? האם תוכלי לפתוח את הנושא באזני החבר ולחשוב איתו ביחד איך לעזור לך להיות יותר חופשית, יותר עצמך ובבית בתוך הקשר?

 

[One Falling Star]

הקשר בינינו דווקא מאד פתוח...

אנחנו מדברים על כל הדברים האלה ונתתי לו גם לקרוא את ההודעות שכתבתי בנושא ועכשיו הוא יודע יותר כיצד אני מרגישה.. הבעיה היא לא דוקא ביחסים שלי איתו.. אני מרגישה שכאילו התפתח לי מנגנון כזה , במשך הזמן, שיתר אצלי מין הרגל כזה לדכא את עצמי ואת הכעס שלי.. הפך אותי לאדם כזה שהרבה פעמים חושש מכל צעד שהוא עושה כדי לא לפגוע ביקרים לו.. בגלל זה גם התחלתי לפצוע את עצמי.. כיון שלא הצלחתי להוציא את הכעס והרגשות החוצה אז הוצאתי אותם על עצמי. זה הקשר הראשון שיש לי שבאמת אני יכולה להגיד עליו שאני נמצאת בקשר בריא עם אדם שאני אוהבת ושמקשיב לי ומנסה להבין כמה שהוא יכול.. לפעמים אני מרגישה שזה חבל שדברים שקרו לי בעבר גולשים לתוך ההווה ומשפיעים גם עליו דרך היחסים בינינו.

 

[צוות מקום]

לכל אחד יש חבילה כלשהי

יש מי שסוחב משהו יותר כבד ויש - יותר קל, אבל אף אחד לא מגיע לתוך קשר כמו תינוק בן יומו. גם עצם בחירה בבן זוג מסוים ולא אחר באה מהמקום שבו את נמצאת היום. כרגע, יש לפניך ולפניו, כי הוא בן הזוג שלך, המשימה להראות לך אולי שהרגשות שלך לא יהרסו אף אחד, שניתן לדבר עליהם ואף אחד לא יתמוטט או יפגע, כי אלו רגשות. לכולם יש כאלה... לפעמים אנשים "נעזרים" לאורך תקופה מסוימת בחיים בפציעה עצמית, אך זה לא משהו שאת חייבת להמשיך בו כל חייך. את מתבגרת, דרכי ההתמודדות שלך משתכללות וככל שתהיי מסוגלת לדבר ביתר פתיחות על הדברים, תראי שגם אחרים וגם את מסוגלים לעמוד בזה ואין צורך יותר לנעול הכל בפנים. ואם את רוצה, הנה אגף באתר מקום שעוסק בפציעה עצמית, אולי יעזור לך לקרוא. כפי שאת רואה, הקמנו אגף כי הרבה מאוד אנשים, כמוך, עברו ועוברים את השלב הזה.

 

[One Falling Star]

כן.. אני מכירה אותו ../images/Emo13.gif

קראתי הרבה פעמים.. לא רק באגף הזה באתר בכלל.. ועזר לי המון והוסיף לי הרבה ידע.. אז דבר ראשון , תודה על כך

ובקשר לפציעה עצמית, נכון לעכשיו אני בהפסקה ומשתדלת להחזיק כמה שאפשר..

 

[JOE22]

אני מרגישה בדיוק כמוך-אני מרגישה

בטוחה יותר שאני נמצאת בסביבה שאני יודעת שאני בטוחה בה,סביבה שאם יקרה משהו יהיה מישהו שיגן עלי,כשאני בבית אני מרגישה שאף אחד לא יכול לפגוע בי וזה גורם לי בדיוק כמוך להרגיש חופשייה ולא להרגיש שאני מאויימת. זה נורמלי,אני לא ממש מדברת על זה,לא מסוגלת,במיוחד לאחר שראיתי תגובות של אנשים והם עוד השתמשו בחולשה הזאת נגדי אז אני לא מדברת,שותקת,מנסה להתמודד,נמצאת בסביבה שתומכת בשקט,סביבה שאני בוטחת בה תהיי חזקה שלך JOE

 

[One Falling Star]

תודה ../images/Emo13.gif