אני מפחדת ממה שיש לי

[תרזה היחידה]

אני מפחדת ממה שיש לי

לימדו אותי להתמודד עם פחדים. ישבתי בכיתה של הבית חולים כחלק מהמעגל והמורה דיברה אבל הראש שלי לא היה שם. מה אני עושה כאן .. אני לא שייכת לכאן.. החלוק הזה לא בשבילי נועד הוא נועד לחולים סופניים.. מה היא מנסה ללמד אותי? לנשום יותר טוב? להתחיל לפנטז? אז יש לי חדשות בשבילך גברת מדריכה.. דימיון מודרך אה? אני לא מבינה מה לעזזאל התיקוות האלה עושות למי הן עוזרות? אני לא רוצה דמיון מודרך כי אני עייפתי מלחשוב.. אני עייפתי מלקוות אני עייפתי מלנסות, אני עייפתי מלהקשיב לאשליות.. אחרי כמה דקות שהסתכלתי על כולם בחדר הבנתי שאני כן.. אחת מהם. תחיי עם זה. אני נחה היום בבית ובטח שיש לי מגבלות. אסור שמש ואסור אוכל מסויים אבל הכי חסר לי? הכי חסר לי זה לשמוע מפי עוד חבר'ה בגילי שחולים וחולות במחלה שלי, לשמוע מהפה שלהם אות הזדהות. הפחד שלי מתקטן כשמראים לי אהבה. הפחד שלי גדל כשלא מתיחסים לדבריי, לכאב שלי ולרצונות שלי בזמן הכל כך קשה הזה. לוקמיה אי אמ אל. אני שמחה שהאתר הזה קיים. ואשמח אם יכנסו אלי כמה מכאן ויזדהו עם הכאב שלי. תודה[email protected]

 

[ציפורלילה]

הכאב, הפחד וכל השאר

פתאום באמצע החיים, או בהתחלתם, נופל עליך משהו בסדר גודל כזה, מחלה כזו, התמודדות כזו ענקית. אם לא היית מפחדת בטח היו חושבים שמשהו לא בסדר איתך. אני חושבת שאפשר להוציא אנציקלופדיה קטנה כדי לכלול את כל מה שרץ בראש למישהו שמתמודד עם המצב הזה, וברור שזה לא רק הגידול, אלא עוד המון דברים מסביב. הראש טס בטורבו ולגוף אין כל כך כוח בגלל הטיפולים ובגלל שמתעייפים בשלב מסויים. אבל לעצור לגמרי, זה לוותר, וזו התקווה שבעצם את יודעת שזו תקופה, די מחורבנת אבל היא תעבור כי עצם זה שהחלטת לקבל טיפולים אומר שאת לא מוותרת ואת מאמינה שתבריאי. אני מאמינה שתבריאי. אני חושבת שלמרות שכרגע את מרגישה שאת עייפה מיותר מדי דברים שאת עוברת, גם העייפות הזו תחלוף. אני שמחה שמצאת אותנו ושמצאת לך מקום שנוח לך לכתוב בו כל מה שכבד לך. שיהיה לך סופשבוע נעים גלי