אני מקווה שתוכלו לעזור לי

[אנונימית לפעמים]

אני מקווה שתוכלו לעזור לי

הסיפור ארוך ואין לי מוסג אם תוכלו לעזור לי.בכל מקרה תודה לכל מי שיקרא. יש מערכת יחסים מאוד בעיתית עם ההורים שלי.אף פעם לא הייתי פתוחה איתם,גרתי אצל סבא וסבתה מבחירהותמיד הייתי ילדה מאוד עצמאית.נולדתי בחו"ל וגעתי לארץ לבד בגיל 16. היום 10 שנים אחרי,אני כבר נשואה,הורים שלי עדיין גרים בחו"ל. הקשר שהיה ביני לבין הוריי לא היה מי יודע מה.שיחות טלפון פעם בחודש ומכתבים.הם לא יודעים שום דבר ממה שעבר עלי בזמן הזה חוץ מדברים שמחים שסיפרתי להם.במשך שנים הקשר הזה היה מאוד נח לי. מאז שאני עם בעלי ואני רואה ביומיום את הקשר שלו עם ההורים( קשר נורמלי) אני חושבת המון.מאוד עצוב לי שגדלתי ככה,שאני לא מתגעגעת להורים שלי ושהם לא חסרים לי. כשהם היו בארץ לרגל חתונתי ראיתי עוד יותר כמה אנחנו זרים אחד לשני.וזה פשוט מפחיד.הם גרו אצלי בבית ואני חיפשתי סיבות לא להיות איתם בבית. היום כשאני נשואה ורוצה ילדים משלי אני פוחדת.אני פוחדת שאני לא יהיה אמא טובה,פוחדת מזה שאני לא יכולה להיות עם ההורים שלי. אני פוחדת לחשוב על רגע שאצטרך לספר להוריי שאני בהריון.לא שהם יעשו לי משהו-אני הרי אישה נשואה,וזה דרך העולם להביא ילדים.אבל איכשהו לא נחנ לי לדבר איתם על זה. כשהייתי קטנה הם אף פעם לא ניסו לדבר איתי על מה שקורה איתי,רק כעסו כשהייתי עושה משהו רע.והיום כשהם מנסים אני לא מסוגלת. אני רואה את אמא שלי שמנסה לדובב אותי ואני פשוט לא יכולה. אני יודעת שכואב להם על זה שאני ככה,שאולי הם מבינים שטעו בחינוך שלי אבל היום הם כבר לא יכולים לשנות את זה. ואני פשוט פוחדת,פוחדת מזה שאולי אני לא אוכל להיות אמא טובה. מצד אחד אני רוצה לשנות את המצב,מצד שני מאוד נח לי עם זה,ואני רק פוחדת מהאירועים גדולים,שחייבים לשתף אותם (כמו למשל לספר להם שאני בהריון-אני לא, וזה אחד מהסיבות שאני מפחדת להכנס להריון) בקיצור,יש לכם עצה איך להתמודד עם המצב הזה? ותודה לכל מי שהגיע עד לכאן

 

[ליסה כאן]

אוקע! ^^ אנסה לעזור למרות שאני

דיי קטנה >.> מה גרם לך ולהורים שלך למערכת יחסים כזו? זה שאת כבר יודעת מה הבעיה, אז אין ממה לחשוש שיהיה לך ילד ואת לא תטפלי בו כמו שצריך כי כבר הבחנת בבעיה. האם דיברת עם בעלך על זה? תדברי עם מישהו מבוגר שמבין אותך ויתן לך עצות. דברי עם כל מי שהוא יתן לך לדבר. מי יודע? אולי זה יעזור

 

[yaronxx]

כן, קראתי עד הסוף ומרגיש צורך לענות

אז ניראה מהצגת הדברים שאכן הורייך ניצלו את זה שלא צריך רישיון להיות הורים ונהגו בזילזול במשימה ובאתגר החשובים והקשים בחיים- גידול וחינוך ילדים. (אגב, האם גם אביך וגם אימך שיבשו את היחסים באותה מידה?) המסקנה הראשונה שלי במיקרים כאלה של יחסים הרוסים היא שההורים אשמים. יש מעט יוצאים מהכלל אבל המיקרה שלך הוא ממש קלאסי ואת צריכה לימצוא דרך להשתחרר מריגשות אשם כי אינך אשמה. אני מניח שיש להורייך המון סיבות לזה שנישארו בחו"ל והתרחקו ממך ולא גילו דאגה אמיתית למה שקורה איתך אבל שום סיבה לא יכולה להצדיק את הנטישה הזאת. עד כאן לגבי הקשר עם הורייך שכניראה כבה לא ישוקם וההקלה היחידה שתוכלי להשיג היא להשתחרר מריגשות אשם או צער על זה שאין לך קשר נורצלי איתם. ולגבי ילדייך, עצם זה שאת מודעת כל כך חזק לנזק שגרמו לך הורייך, מבטיח שאצלך זה לא יקרה. ונהפוך הוא, את תצטרכי להקדיש תשומת לב רבה לא להפוך לאמא פולניה שלא נותנת חופש ועצמאות ומחזיקה אותם תחת הסינור. איני בעל מיקצוע בתחום ההורות חוץ מעצם ההורות שלי, אבל זאת האינטואיציה שלי לגבי שאלותייך לילה טוב

 

[אנונימית לפעמים]

תודה רבה על התגובות

הקשר שלי אם שניהם לא משהו.זאת אומרת תוך 10 שנה שאני כאן נפגשתי עם ההורים פעמים ספורות.האמת שבגלל הנתק הזה די נח לי להיות כאן לבד ולחיות את החיים שלי. מה שכן אני מרגישה אשמה על זה שאנחנו ככה,על זה שאני לא יכולה לדבר עם ההורים שלי על מה שקורה לי,על זה שאני לא מתגעגעת ועל זה שהם לא חסרים לי. אני לא יודעת למה זה קרה,וגם לא נראה לי שנוכל אי פעם לתקן את היחסים בנינו וזה עצוב לי.אני גם לא יודעת אם אני רוצה שמשהו ישתנה. בעיה בזה שאנחנו מתכננים הריון והמחשבה על להודיע להורי מפחידה אותי.זה לא שהריון רע או משהו כזה פשוט זה מחסום כזה שאף פעם לא דיברנו עליו.ועכשיו,היום קשה לי לדבר על זה עם הוריי. ואני פוחדת שאני לא נכנסת להריון רק בגלל הלחץ הזה של "לספר להם",ושאמא שלי תבוא להיות איתי. אוף,אני מרגישה פשוט בן אדם נוראי.

 

[yaronxx]

רק פסיכולוג טוב יוכל לעזור לך

לפי מה שאת כותבת, החששות, הפחדים והתיסכולים כל כך עמוקים אצלך שניראה לי שרק פסיכולוג טוב יוכל לעזור לך וזה יקח שנה לפחות. למה אין עונש להורים שהורסים את הילדים שלהם ???????????????? את יכולה אולי להתנחם בכך שהבעייה שלך די ניסבלת לעומת בעיות של ילדים אחרים שכותבים כאן בפורום ומגיעים למחשבות על התאבדות בגלל ההורים.

 

[יעל עיני]

היי אנונימית

קשר עם הורים הוא דבר מורכב. את כילדה בחרת לחיות רחוק מהם, והם כהורים הסכימו לכך, ומעולם לא ניסו להתקרב. אני שומעת את הפחד שלך, וחשה אותו. הפחד הוא שאולי פתאום ההורים שלך ירצו לעזור לך, לאפשר לך להישען עליהם, שאמא שלך תבוא לארץ ותהיהי לידך בזמן הלידה- והיא הרי אישה זרה. יחד עם זאת, אני שומעת גם איזושהי כמיהה. רגשות מעורבים- את רוצה ולא רוצה אמא לידך. האם את פוחדת להיכנס להריון בגלל הצורך לספר להוריך, או בגלל שאת פוחדת להיות אם כמו אימך? מהנסיון שלי, אני יכולה להגיד לך שני דברים: 1. זה מאוד מפחיד לחשוב שאת תעשי את כל הטעויות שאמא שלך עשתה איתך (ולכן הייתי כמה שנים טובות בטיפול פסיכולוגי); 2)טיפול (ולא בהכרח רק פסיכולוגי) יכול לאפשר לך להשתנות. זה טוב להיות מודע, אבל לא תמיד מספיק. מתוך הנסיון שלי, יש לנו נטיה לא מודעת לחזור במדיוק על הטעויות של הורינו, כי למעשה, בתהליך הלמידה שלנו זה מה שאנחנו מכירים. גם כשאנחנו פונים 180 מעלות, אנחנו עדיין עושים את הטעויות של הורינו, רק מכיוון אחר. ממליצה לך בחום ללכת לטיפול כלשהו, כדי שיהיה לך עוד אדם לשתף, ולראות דברים קצת אחרת, ולשחרר עוד קיטור על דברים שחוסמים אותך. בכל מקרה, את מוזמנת לפנות אלי במסר. יעל.