אני מרגישה צורך לפרסם את שאני כותבת,לא יודעת אם להשאיר במגירה...
כבר הרבה זמן אני מתחבטת בנושא זה. הוא קשור לאגו ולפחד גם יחד. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני רושמת את חיי, חייהם של אחרים וחיים בדויים.תמיד היה בי אושר על פינתי הפרטית, זו שהיא רק בי ומלאה בעולם הפנימי שלי. בסתירה לכך, באה התחושה והתשוקה לפרסם, כמו החשק לרקוד על במה ולהפתיע בצעדים ייחודיים. המאבק עם האגו גדול:מה המטרה שלי להוציא לאור דברים שמתרחשים ומתנהלים במשך שנים בצל קורתי? האם אני מחפשת אישור, פידבק? אם כן, זה זול ומיותר...ואולי לא בעצם? אני מפחדת לאבד את מטרת הכתיבה האמיתית, את משמעות הקיום העמוקה של תכונת רישום הלך הנפש והחיים. עליי להודות, איני יודעת אם אני אכן טובה מספיק. אם לאו, חסכתי לי לעסוק בשאלה זו בעצם... מה דעתכם? יש יוצר שיכול לחיות בשלום עם היצירה שלו ללא אור זרקורים? ומה עם אמירה? ובכלל, אמירה מתקנת? אשמח לשמוע את קולכם בנידון, אהיה מאושרת לקבל הזדהות וגם ההיפך. אז נתראה... הדסה.
כבר הרבה זמן אני מתחבטת בנושא זה. הוא קשור לאגו ולפחד גם יחד. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני רושמת את חיי, חייהם של אחרים וחיים בדויים.תמיד היה בי אושר על פינתי הפרטית, זו שהיא רק בי ומלאה בעולם הפנימי שלי. בסתירה לכך, באה התחושה והתשוקה לפרסם, כמו החשק לרקוד על במה ולהפתיע בצעדים ייחודיים. המאבק עם האגו גדול:מה המטרה שלי להוציא לאור דברים שמתרחשים ומתנהלים במשך שנים בצל קורתי? האם אני מחפשת אישור, פידבק? אם כן, זה זול ומיותר...ואולי לא בעצם? אני מפחדת לאבד את מטרת הכתיבה האמיתית, את משמעות הקיום העמוקה של תכונת רישום הלך הנפש והחיים. עליי להודות, איני יודעת אם אני אכן טובה מספיק. אם לאו, חסכתי לי לעסוק בשאלה זו בעצם... מה דעתכם? יש יוצר שיכול לחיות בשלום עם היצירה שלו ללא אור זרקורים? ומה עם אמירה? ובכלל, אמירה מתקנת? אשמח לשמוע את קולכם בנידון, אהיה מאושרת לקבל הזדהות וגם ההיפך. אז נתראה... הדסה.
