אני מרגיש רע,

[spomi]

אני מרגיש רע,

וזה לא שאני יודע באמת למה. בסך הכול,אין לי בעיות כלכליות,יש לי חברים טובים,הורים תומכים. אבל אני בצבא. בתפקיד שנחשב טוב,אני גם מרגיש טוב בו - אמנם אני בתקופת המתנה חסרת וודאות,אבל סך הכול אני מאמין שזה יהיה טוב. אבל עדיין אני מרגיש שוב שפספסתי...לא יודע מה אבל פספסתי . תמיד נראה לי שהדשא של השכן ירוק הרבה יותר,ויכולתי לשרת בתפקיד טוב יותר. אני מרגיש שהמשפט "לחיות את הרגע" הוא המשפט שהכי לא מאפיין אותי. אני תמיד מחפש מה רע,מה לא טוב. מה לא בסדר בתפקיד שאני עושה,אני תמיד מחפש שלמות,שואף למצוינות-אולי יותר מדי? אני תמיד חושב מה אחרים יגידו - וזה די נוראי ... כי מה איכפת לי מה אנשים יגידו ? הכול כאילו כתוב אצלי מראש,וברגע שמשהו לא ייעשה לפי הציפיות שלי,אני אתאכזב ואכנס לדכאון ושביזות כזו. זו הרגשה נוראית. איך מרגישים טובים?איך יוצאים מההרגשה הנוראית הזו? אני צעיר - בן 19 וכבר חושש ממה שיש לי עכשיו מה יהיה כשאני אצטרך להקים משפחה?לפרנס את עצמי ולחיות לבד? למה?למה?למה? אני אשמח לתשובות כנות,מי אני.מה אני.האם זה נורמלי ההרגשה הזו?האם יש אנשים כמוני ומה עושים כדי להתגבר על זה? יום נעים. spoomi

 

[keoser]

אני אגלה לך סוד מפליא:

כמעט כל האוכלוסיה מרגישה כמוך. אנשים חושבים שהם מסורסים, מסכנים, אומללים, עלובים, חסרי-כל, וכו' וכו'. מעטים האנשים שהם באמת אמיצים בכדי להודות בכך. למה אנחנו עושים את זה? גדלנו להאמין ככה, שאנחנו לא מספיק טובים, שאנחנו לא מספיק מוצלחים, שאנחנו תמיד חייבים להשיג משהו בכדי שיאהבו אותנו.. מה לא? כולנו מספרים לעצמנו סיפורים (אני טוב בא', אני אוהב ב', אני לא סומך על ג', אני אדם רע, אני אדם טוב, אני אדם נכשל, אני מצליחן..). בכל מקרה אנחנו משקרים לעצמנו (הרי אתה לעולם לא תהיה מפסידן או מצליחן - זה הכל נקודות מבט על המציאות), אז למה לא לשקר לעצמנו בצורה מטיבה? אני ממליץ לך להתחיל תהליך של מודעות-עצמית. הספר "לחיות מתוך שמחה" של סאנאיה רומן יהיה ספר נפלא להתחיל איתו. לפי דעתי כדאי לך להתחיל תהליך מודעות-עצמית בקבוצה, לא ביחיד. במידה ותרצה - אתה מוזמן לפנות אליי במסרים ואשדך לך מישהי מופלאה בנושא. לגבי פתרון שיעזור לך מיידית - תגיד לעצמך מול המראה שלוש פעמים בבוקר ושלוש פעמים לפני השינה: "אני אוהב ומקבל את עצמי בדיוק כפי שאני". תנשום עמוק. זה בסדר. יש זמן. יש זמן. אוהב, יוסי

 

[עומר בריגר]

אני שומעת פחד

כזה שגדל איתך. הייתי שואלת מה שלום אמא? מה שלום אבא? מה שלום משפחת המקור? למה אתה פוחד שלא לעמוד בציפיות? למה אתה פוחד ממה שיקרה עם הפרנסה? אתה יודע באיזה מצבים לא נוחים אנשים מסתדרים? כל זה הוא ממש רק המסביבים, השורות בקורות החיים וזה בכלל לא קשור לאושר שאתה מרגיש. אם תעשה את הנסיון הזה, ותראה את עצמך עשיר ועם עבודה טובה ומשפחה, תגלה שיש עוד המון סיבות לחוש רעוע. במקרה הזה, להבנתי, מוטב ללכת אחורה ללמוד לסמוך על עצמך - שיהיה בסדר! להבין איפה קצת איבדת אמון בעצמך, או בעולם, ולתקן את החווייה הזו. אני מאחלת לך הצלחה, ופה בשבילך!

 

[אמונה22]

אח שלי...ממש מזדהה....

אוף... אני ממש מזדהה.... אבל לעומתך, אני יודעת מה מקור הבעיה שלי. ההורים שלי לא היקנו לי את הבטחון בעצמי. הם היו מאד טובים במהלך כל חיי, "לדרוך" עליי, ו"להזכיר" לי כמה אני לוזרית.... ולא יכולה להגיע אפילו קרוב לשלמות. והכל מתוך רצון טוב.... כמובן. הם ההורים שלי אחרי הכל. אבל הם הלכו איתי לא נכון.... לא התייחסו להוראות ההפעלה...והינה התוצאה: מכשיר מקולקל...זה מה שאני מרגישה... בת 23, ללא כל תכלית מסויימת...עם חוסר ויטליות.... (ובחבר'ה קוראים לי האופטימית...) איך חוזרים לתקן את החוויה הזאת??? אני אנסה לקרוא את הספר של סאנאיה.... ניראה מה יהיה... בהצלחה לנו אח שלי....

ותודה רבה לכם חברי הפורום...

 

[עומר בריגר]

היי אמונה

אני חושבת שהרגשתי את אותו כעס ותחושת חוב שאת מתארת כלפי ההורים שלי, ואני רוצה לחסוך לך קצת דרך: לא משנה איך תנסי לתקן את זה איתם, בברוגז, בשולם, בשיחות, בהסברים, בצעקות, בבכי... זה לא יילך. כי כל אחד נותן מה שהוא יכול לתת, לא מה שמצפים ממנו לתת. אז עבורי הפתרון היה לאט לאט, להניח את החוב הזה בצד, להפסיק לצפות שהם יהיו משהו אחר, ולהתחיל להקנות לעצמי את הביטחון שהיה חסר לי מתוך עצמי. אחר כך, כמובן, היו המון חוויות מתקנות - עם הגבר שהתחתנתי איתו, עם המשפחה שלו, עם החברים שהם יותר משפחה מהמשפחה שלי - אבל עם המשפחה שומדבר לא השתנה. אותו ניכור ואותה חוסר יכולת מפגיעה, להיות ער לצרכים שלי. אבל עכשיו אני כבר לא קטנה, עכשיו אני גדולה, ואני עומדת ברשות עצמי, והאמת היא שאני כבר לא צריכה לא מדובשם ולא מעוקצם. לא צריכה את הנסיון לרצות אותם ולא צריכה את הביקורת שלהם. אני מציעה לך לעזוב את כל מה שקורה איתם לרגע בצד, ולעשות עבודה עם עצמך, ללמוד לסמוך על עצמך. את בטוח לא "מכשיר מקולקל" - לי את נשמעת לגמרי "עובדת". בהירת מחשבה וניסוח, ערה למה שקורה לה, וכנראה שמעוניינת לשפר. ותכלית? תראי, אני בת 31, וכל החיים שלי היו לי תכליות. אז מה? בגילך התכלית שלי היתה לעבוד עם כלבים, והיום אני הילרית - כשהחלטתי להיות הילרית הייתי צריכה להתחיל הכל מהתחלה - זה לא שינה שהיתה לי תכלית גם לפני כן! ואגב, באמצע עוד היו לו כמה תכליות אבל נעזוב את זה

) אז מה שאני אומרת לך - "תכלית" זה לא משהו שמוכרחים למצוא אותו מהר. זה בסדר להכניס את עצמך למעגל החיים - עבודה, לימודים אם זה מעניין אותך ואת יכולה להרשות לעצמך, חברים, אולי לגור בלי ההורים, ולתת לזמן לעשות את שלו ולזמן לך תכלית. לגבי השאלה "איך חוזרים לתקן את החווייה הזאת????" - אני לא יודעת מה זה "חוזרים" במובן הזה, אני מציעה שמעכשיו, מהרגע, תתחילי להתאמן ביצירת מציאות חדשה, מציאות שבה כל מה שאת רוצה שההורים שלך ישדרו לך (קבלה, חוסר ביקורת, אהבה, וכו') - תתחילי, לאט לאט, עם אופציה למעידות - בהתחלה יותר מהצלחות ולאט לאט פחות ופחות, לשדר להם. כי את לא יכולה לבקש ממישהו משהו שאת בעצמך משדרת לו ההיפך. ונראה איך מתקדמים משם. מה את אומרת?

 

[אמונה22]

../images/Emo24.gif

ואווווו..... קודם כל, טוב לפגוש באנשים שמזדהים. הרבה יותר קל לשאוב מהם. אני ממש אוהבת ומעריכה את ההורים שלי. אנשים שעובדים מפרנסים ולא מחסירים מאיתנו כלום-מבחינת החומר. השיטה שעליה הם כנראה גדלו היא כשרואים ילד פורח משקים אותו ותומכים בו (כך קורה עם אחותי) וכשהילד קצת מתערברב לו בדרך, הם פשוט דורכים ועוברים. בתקווה שזה מה שירים אותו חזרה. אני מנסה כל פעם מחדש לפתח לי מציאויות חדשות, ואז אני מתנגשת בהם.בהורים שלי. צריך ציין שאני באה מבית דתי. לא חרדי, אבל דתי. ושיש הרבה גבולות שאני רוצה לעבור אותם, כי בעיני זה ככה. הם לא מקבלים אותי איך שאני. ואני גרה איתם באותו הבית! לפעמים אני שואלת את עצמי, מה אני עושה כאן?! ואני מרגישה בכל עצמותיי שזה לא המקום בשבילי... אני יודעת שזה לאככה. כי כל אחד צריך לתקן איפה שקשה לו.... אני רוצה חיים חדשים עם בן הזוג שלי. לא לתקן על ידו את החיים שלי... ומצד שני- ההורים שלי לא ממש משתפים פעול, כמו שאמרת... שיגעתי אותך מספיק להיום.... אני ממש שמחה שפגשתי בפורום הזה, ושפגשתי בך. קרן אור של מקור השראה תודה רבה ויום מקסים!