אני מרגיש שאני נהיה תלותי.

[Charmed Gal]

אני מרגיש שאני נהיה תלותי.

וזה לא טוב. זה קרה לי פעם אחת בעבר כבר. שהייתי תלוי בבנאדם אחד. וזה היה קשה ולא נחמד. ואני מרגיש שזה קורה לי עכשיו שוב עם כמה אנשים. וזה מלחיץ אותי, כי למדתי כבר מניסיון רב ונפגעתי מספיק פעמים מאנשים. אנשים באים והולכים. אנשים פוגעים. אנשים מרמים אותך. ולהיות תלותי באנשים, זה רע. אבל מה עושים נגד?

ולחשוב שאני גם מתגייס עוד 3 שבועות בדיוק. לקרבי. במצב של מלחמה. ובטח אצא פעם ב... אז להתגייס עם הרגשת התלות הזו? בכלל יופי. נהדר. אני מרגיש כמו תפיל על חיים של אחרים. אבל לאנשים יש עוד אנשים בחיים חוץ מגל, גל, גל... וגל מבין את זה וחושב שזה טבעי, אבל הרגש של גל לא אוהב את זה. ועכשיו אני מפחיד את עצמי עם הדיבור בגוף שלישי ומאוחר ועדיף שאפסיק לקשקש ללילה אחד. תודה על המקום לפרוק.

 

[יעל ניסן]

תלות

היא בדרך כלל תוצאה של חרדה. זו חרדה שמרגישים כשבאמת ובתמים מאמינים שאי אפשר להיות לבד ולהתמודד עם מה שהחיים מזמנים לבד. אנשים תלותיים הם אנשים שלא סומכים על הכוחות שלהם או מאמינים שאין להם כוחות או יכולת לעשות את מה שנדרש כדי לחיות את החיים הללו באופן עצמאי. אם תעשה משהו בקשר לאמונה הזו - שאתה לא יכול לבד - יש סיכוי טוב שלא תהיה חרד יותר לפחות בכוון התלותי. חשוב רגע: האם זו אמת לאמיתה שאתה לא יכול לבד? מה יקרה לך אם תצטרך להיות לבד ולפתור את ענייניך בעצמך? (תאמין לי שלא מתים מזה - למרות שאולי זה ירגיש לך ככה. מתים מדברים הרבה יותר פרוזאים)

 

[Drorrrrrr]

אתה מתגייס

עם רגש התלות הזה, אבל הצבא זה דף חלק, בוהק, לבן. בצבא פתאום אתה קולט שאתה לבד, שאין לך במי להתלות ואתה חייב להיות עצמך ולהיות חזק ככל האפשר, עד שאתה מתחבר עם בנאדם ואז פתאום מוצא את החברים שלך. אל תפחד מהצבא, זה רק מעצב את האופי ותו לא.

 

[noosh]

האמת שכמו שדרור כתב מעליי

הצבא משנה הרבה דברים בעניין התלות. אינ לא יודעת אם הייתי תלותית, אבל הייתי נקשרת נורא בקלות לאנשים, ונורא לעומק, ולא הרגשתי שאני יכולה לעמוד בזכות עצמי. ובצבא פתאום הבנתי שכן, ולא רק שאין לי ברירה - אלא שזה אפילו עושה לי טוב. אחד הדברים שהצבא מלמד אותך זה שאנשים באים והולכים. הכל קורה בבום - אתה מתגייס בבום, אני פוגש אנשים בבום, הם משתחררים בבום, אתה משתחרר בבום. כמו שיעל אמרה, אתה צריך לסמוך על עצמך ועל היכולות שלך, כי תכל'ס אם תאמין בעצמך אז תגיע רחוק. ובצבא, שזה דף חלק, אנשים שלא מכירים בך לא יאמינו בך, זה האינטרס שלך להוכיח להם, ולעצמך, שאתה יכול. זה גם מפן אחר - זה מלמד אותך לדעת להקשר לאנשים ולסמוך על זה שהם שם גם כשאתה לא שם איתם. אני סובלת די הרבה מחרדת נטישה - כשבנות עומדות להשתחרר אני לרוב נכנסת קצת לפאניקה, אבל אני יודעת שאם הן באמת חשובות לי, הן שם גם אם הן לא שם כל היום לידי. ולמדתי להאמין בעצמי, ובעובדה שאני עומדת בזכות עצמי, שאני עצמאית ויכולה גם לבד. זה לא שאתה צריך להיות עצמאי לגמרי ולא להאמין יותר באנשים - זה נכון שאנשים פוגעים ואנשים באים והולכים, אבל יש גם אנשים שנשארים שם, שאכפת להם. האנשים האלה לא ילכו כ"כ מהר, ולא יפגעו בך בכוונה. אתה פשוט צריך לדעת לאזן - יש משפט ב-With A Little Help From My Friends, של הביטלס, שהוא אומר: What do you see when you turn out the lights? I can't tell you, but I know it's mine וזה אחד הדברים שאני תמיד שואפת להרגיש - מספיק ביטחון בדברים בחיים שלי, באנשים בחיים שלי, שגם כשהם לא שם פיזית, אני יודעת שהם כן. וכדי להרגיש ככה אתה צריך להאמין שיש בך משהו שגורם להם לרצות להיות שם. ויש בך, באמת שיש, אתה פשוט צריך לראות את זה. עם הראיה תבוא העצמאות והתלות תתעמעם, אני חושבת. יצא לי מבולגן :/