אני משתגע...
זה ארוך, וזה גם נשמע כאילו זה לקוח מ"דוסון קריק", אבל זה לא. זה החיים העגומים שלי שאני פשוט שונא (לא לדאוג, אני לא אנסה להתאבד, כמו אחרים פה). במשך כל השנה האחרונה, שום דבר בחיים שלי לא השתנה. בתחילת השנה (כמו כל שנה), אמרתי שהשנה הזאת תהיה שונה. אבל כלום. נאדה. רק אכזבות. יש לי חברים, שאיך לומר, לא ממש ניתן להגדיר אותם כחברים. הם אנשים רעים, משעממים, ואני תקוע איתם כבר 4 שנים, וכל זה רק בעזרתו של המזל הרע שאופף אותי. כולנו גם יצאנו באותו תיכון, ובאותה כיתה. כמובן שעכשיו יש לי עוד חברים חדשים, אבל הם לא מזמינים אותי לא למסיבות ולא לבילויים של ימי שישי\שבת וכו´. ככה שאני מוצא את עצמי עם אותם "חברים" שמביניהם יש רק אחד שהוא באמת חבר שלי, וכל השאר ליצנים. בעייה אחרת, בנות. וזו באמת בעייה. למה אי אפשר למצוא אחת שתהיה נחמדה וחמודה. הרי כמעט כל מי שאני מכיר עונות על ההגדרות הללו, אבל על כולן אומרים שיש להן חבר. טוב שיהיה. ואם סוף סוף יש אחת, תמיד יש דרך לפשל, ואם זה לא קורה, אז יש פחדנות שנובעת ממה שהיא תגיד\תגיב, וזה מאוד מרתיע. כל החופש הזה, אני רואה בנות במקומות שונים (לדוגמא: חדר כושר), והפעם היחידה שיצא לי לדבר (על ממש) עם מישהי, היא מתגלה בפריחה, לא חכמה במיוחד (בלשון עדינה) שיוצאת עם חייל. כל האחרות שחיבבתי שם, משום מה הפסיקו לבוא. עניין של מזל. והמזל החליט להמשיך, לשחק בי, ומצאתי מישהי באינטרנט, ודיברנו בטלפון (אגב, אני לא סוגד להמצאה הזאת), ואני לא אוהב את הקול שלה, ואני חושב שהיא נראית בהתאם, והכי גרוע, היא רצתה באותו יום לבוא ישר לבית שלי, למרות שמעולם לא ראיתי אותה, ועוד כשכל המשפחה שלי נמצאת פה, אמרתי לה "לא!", ועכשיו גם היא לא מדברת איתי. זה מפחיד לעבור מקיצוניות אחת לשנייה. ואין לי כח להתחיל שוב פעם את השנה, שוב פעם לפגוש אנשים שאני לא רוצה לפגוש (זה מתחיל מהחברים שלי, עד למורה למתמטיקה שבא מהגיהנום), ואין לי כח לראות את הבנות, במיוחד את אלו הסנוביות שאין לאף אחד סיכוי איתן. וזה קצה ממליון בעיות, שפשוט אין לי כח להתמודד איתן. והנקודה פה היא ששום דבר לא השתנה מהשנה שעברה. כשהייתי בן 15, אמרתי שהכל ישתנה שנה הבאה. והנה השנה חלפה, ועכשיו אני בן 16, ושום דבר לא השתנה, ונמאס לי. נמאס לי מהכל. נמאס לי לקבל ציונים טובים, וזה הדבר היחיד שקורה לי, וכל כך נמאס לי מזה. אני רוצה ללכת למסיבות פרועות, שמשתכרים שם, ויש שם בנות שרוקדות על שולחנות (בנות שגם שתו בירה) עם מוסיקה חזקה עד הבוקר, ואני רוצה גם להתחיל עם כל בחורה יפה שאני רואה, אני רוצה את האומץ הזה, ואני רוצה להיות עם אנשים שנוח לי איתם, ולא חבורה של חנונים, ואני לא רוצה להגיע לצבא בעוד שנתיים כשאני מרגיש שהחמצתי כל כך הרבה דברים, דברים שרציתי לעשות. אם הגעתם עד לפה, אתם חייבים להיות אנשים סבלניים. אז תודה שקראתם. גבריאל
זה ארוך, וזה גם נשמע כאילו זה לקוח מ"דוסון קריק", אבל זה לא. זה החיים העגומים שלי שאני פשוט שונא (לא לדאוג, אני לא אנסה להתאבד, כמו אחרים פה). במשך כל השנה האחרונה, שום דבר בחיים שלי לא השתנה. בתחילת השנה (כמו כל שנה), אמרתי שהשנה הזאת תהיה שונה. אבל כלום. נאדה. רק אכזבות. יש לי חברים, שאיך לומר, לא ממש ניתן להגדיר אותם כחברים. הם אנשים רעים, משעממים, ואני תקוע איתם כבר 4 שנים, וכל זה רק בעזרתו של המזל הרע שאופף אותי. כולנו גם יצאנו באותו תיכון, ובאותה כיתה. כמובן שעכשיו יש לי עוד חברים חדשים, אבל הם לא מזמינים אותי לא למסיבות ולא לבילויים של ימי שישי\שבת וכו´. ככה שאני מוצא את עצמי עם אותם "חברים" שמביניהם יש רק אחד שהוא באמת חבר שלי, וכל השאר ליצנים. בעייה אחרת, בנות. וזו באמת בעייה. למה אי אפשר למצוא אחת שתהיה נחמדה וחמודה. הרי כמעט כל מי שאני מכיר עונות על ההגדרות הללו, אבל על כולן אומרים שיש להן חבר. טוב שיהיה. ואם סוף סוף יש אחת, תמיד יש דרך לפשל, ואם זה לא קורה, אז יש פחדנות שנובעת ממה שהיא תגיד\תגיב, וזה מאוד מרתיע. כל החופש הזה, אני רואה בנות במקומות שונים (לדוגמא: חדר כושר), והפעם היחידה שיצא לי לדבר (על ממש) עם מישהי, היא מתגלה בפריחה, לא חכמה במיוחד (בלשון עדינה) שיוצאת עם חייל. כל האחרות שחיבבתי שם, משום מה הפסיקו לבוא. עניין של מזל. והמזל החליט להמשיך, לשחק בי, ומצאתי מישהי באינטרנט, ודיברנו בטלפון (אגב, אני לא סוגד להמצאה הזאת), ואני לא אוהב את הקול שלה, ואני חושב שהיא נראית בהתאם, והכי גרוע, היא רצתה באותו יום לבוא ישר לבית שלי, למרות שמעולם לא ראיתי אותה, ועוד כשכל המשפחה שלי נמצאת פה, אמרתי לה "לא!", ועכשיו גם היא לא מדברת איתי. זה מפחיד לעבור מקיצוניות אחת לשנייה. ואין לי כח להתחיל שוב פעם את השנה, שוב פעם לפגוש אנשים שאני לא רוצה לפגוש (זה מתחיל מהחברים שלי, עד למורה למתמטיקה שבא מהגיהנום), ואין לי כח לראות את הבנות, במיוחד את אלו הסנוביות שאין לאף אחד סיכוי איתן. וזה קצה ממליון בעיות, שפשוט אין לי כח להתמודד איתן. והנקודה פה היא ששום דבר לא השתנה מהשנה שעברה. כשהייתי בן 15, אמרתי שהכל ישתנה שנה הבאה. והנה השנה חלפה, ועכשיו אני בן 16, ושום דבר לא השתנה, ונמאס לי. נמאס לי מהכל. נמאס לי לקבל ציונים טובים, וזה הדבר היחיד שקורה לי, וכל כך נמאס לי מזה. אני רוצה ללכת למסיבות פרועות, שמשתכרים שם, ויש שם בנות שרוקדות על שולחנות (בנות שגם שתו בירה) עם מוסיקה חזקה עד הבוקר, ואני רוצה גם להתחיל עם כל בחורה יפה שאני רואה, אני רוצה את האומץ הזה, ואני רוצה להיות עם אנשים שנוח לי איתם, ולא חבורה של חנונים, ואני לא רוצה להגיע לצבא בעוד שנתיים כשאני מרגיש שהחמצתי כל כך הרבה דברים, דברים שרציתי לעשות. אם הגעתם עד לפה, אתם חייבים להיות אנשים סבלניים. אז תודה שקראתם. גבריאל
