birth and death
New member
אני מתבייש
"אני מתבייש" אני לא אגיד שזה הרגע האהוב עליי ביותר בשבוע, אבל אני בהחלט אוהב את הרגע שאני מריח את הבישולים של אמא שלי כשאני מגיע הביתה. לשבת עם כל המשפחה, מסביב לשולחן הענק, אחרי יום עבודה, מה יותר טוב מזה? כלומר בין הרגעים של תחילת העבודה עד לרגעים שהמים החמים במקלחת ממיסים מעליי את הזיעה וכל החרא שנדבק אליי ביום המסריח הזה. אתה יודע מה? אולי זה כן הרגע האהוב עליי בשבוע... חוץ משישי שבת מן הסתם. "מן הסתם..." מה אתה עושה שם? תוציא תפנים שלך כבר מהיומן הזה. "יומני היקר... יום שלישי, שנתיים בדיוק אחרי שחרור. כל האנשים שקוראים לעצמם חברים שלי יושבים לידי בבית קפה..." זה לא הרגע הכי טוב בשבוע! הכי טוב בשבוע זה לחזור הביתה מהעבודה ולראות את הבחורה שלך מחכה לך, חרמנית אש, מתה לטרוף. מחכה לך עם חוטיני על המיטה. החוטיני אני מתכוון על המיטה. רזה רזה, ולטרוף לה את הצורה. אני אוהב כשהן מפתיעות אותי ככה. אדיוט לא כל אחד יוצא עם הזבל שאתה מוצא כל הזמן. ותגיד, איפה לעזאזל אתה מוצא בחורות כאלה? "יומני היקר... כולם מתווכחים מה להזמין... ואני מתבייש בעצמי. היום שוב חתכתי את עצמי. זה נתן משמעות ליום. אפשר להגיד שקמתי רק בשביל זה." מה איתך יוסי? תגרד ת'פנים כבר מהיומן שלך. אנחנו חוגגים פה שנתיים לשחרור. אולי תספר מה איתך? מה עם החברה? העבודה? "יומני היקר, היום אני כותב את הדף האחרון בך..." יוסי... למה אתה בוכה יוסי? תביא לי את זה! מה זה... השרוול שלך מטונף. זה דם? מאיפה הדם הזה? -רוכן כלפיו, חושב רגע ואז מביט לו בעיניים- -לחישה- לקחת היום את התרופות שלך? "אלעד היקר... היום חזרתי לעצמי ואני מתבייש." הוא בוכה? "אני לא רוצה יותר, אני לא יכול יותר! אתם רוצים שאני אצתרף לשיחה המזויינת שלכם?! אתם רוצים? אז יאללה! מה הרגע האהוב עליי בשבוע?! עזבו, ביום. הרגע שבו אני נרדם. מה הרגע השנוא. הרגע שאני מתעורר. בין לבין הכל חרא. בסדר? תזדיינו כבר כולכם! נמאס לי מהחרא הזה נמאס לי מכם שאתם מעיזים בכלל לחשוב שאתם מבינים אותי נמאס לי שאתם קוראים לעציכם חברים נמאס לי מהחיים הדפוקים שלכם ומהחוסר משמעות הזה שממלא אותי בסדר?! הבנתם?! זה מספיק?!" ... יומני היקר... אני יושבת בבית קפה עם חברות שלי מהכיתה. כבר עברו שנתיים מאז שאח שלי שלח יד בנפשו. בדיוק בתאריך הזה לפני שנתיים ואנחנו יושבות כאן ומדברות עליו, עליך יוסי. נזכרות בחיוך שלך, נזכרות בשטויות שהיית עושה, נזכרות בדברים טובים. רק דברים טובים. אני מבטיחה לך. "מה את רושמת שם?" "זה עליו?" "תביאי לנו לראות" אני עומדת לסיים את כיתה י' כבר, ממש עוד כמה שבועות. ואז יתחיל החופש הגדול ואני אוכל להספיק יותר שיחות עם הפסיכולוגית. עכשיו זה ממש קשה ואני צריכה כל הזמן לבטל פגישות איתה בגלל הבגרויות והכל. הלוואי שהיית כאן... אני לא יכולה שלא לבכות כשאני חושבת עליך בלילה, וביום הולדת שלך, ובכלל... בכל פעם שאני נזכרת בך. "תחבקי אותה את לא רואה שהיא בוכה?!" תמיד כשאני שומעת -חיוך- את השם שלך, תמיד כשאני רואה אנשים שדומים לך. מוזר איך שכשמישהו מת פתאום כל כך הרבה אנשים דומים לו. "זה בסדר... אנחנו כאן..." זה בסדר, אני לא בוכה. אני רק נזכרתי... "אנחנו יודעות, בשביל זה אנחנו כאן" -חיוך- -חיוך- -חיוך- רק אל תשכחי לקחת את הכדורים שלך מאמי... ואני שותקת... מחייכת לעצמי בשקט בין זרועותיהן של החברות שלי. בבית קפה שקט בלב רחוב שקט. רחוקה מהבית, רחוקה מהבית ספר, לא רחוקה מלפני שנתיים בדקה. בולעת כדור. בולעת עוד אחד. והכל יהיה בסדר. מתרחקת אפילו מלפני שנתיים. בזמן הקרוב אני לא אבכה. בזמן הקרוב אני לא אבכה גם אם תחזור ותתאבד לי מול העיניים.
"אני מתבייש" אני לא אגיד שזה הרגע האהוב עליי ביותר בשבוע, אבל אני בהחלט אוהב את הרגע שאני מריח את הבישולים של אמא שלי כשאני מגיע הביתה. לשבת עם כל המשפחה, מסביב לשולחן הענק, אחרי יום עבודה, מה יותר טוב מזה? כלומר בין הרגעים של תחילת העבודה עד לרגעים שהמים החמים במקלחת ממיסים מעליי את הזיעה וכל החרא שנדבק אליי ביום המסריח הזה. אתה יודע מה? אולי זה כן הרגע האהוב עליי בשבוע... חוץ משישי שבת מן הסתם. "מן הסתם..." מה אתה עושה שם? תוציא תפנים שלך כבר מהיומן הזה. "יומני היקר... יום שלישי, שנתיים בדיוק אחרי שחרור. כל האנשים שקוראים לעצמם חברים שלי יושבים לידי בבית קפה..." זה לא הרגע הכי טוב בשבוע! הכי טוב בשבוע זה לחזור הביתה מהעבודה ולראות את הבחורה שלך מחכה לך, חרמנית אש, מתה לטרוף. מחכה לך עם חוטיני על המיטה. החוטיני אני מתכוון על המיטה. רזה רזה, ולטרוף לה את הצורה. אני אוהב כשהן מפתיעות אותי ככה. אדיוט לא כל אחד יוצא עם הזבל שאתה מוצא כל הזמן. ותגיד, איפה לעזאזל אתה מוצא בחורות כאלה? "יומני היקר... כולם מתווכחים מה להזמין... ואני מתבייש בעצמי. היום שוב חתכתי את עצמי. זה נתן משמעות ליום. אפשר להגיד שקמתי רק בשביל זה." מה איתך יוסי? תגרד ת'פנים כבר מהיומן שלך. אנחנו חוגגים פה שנתיים לשחרור. אולי תספר מה איתך? מה עם החברה? העבודה? "יומני היקר, היום אני כותב את הדף האחרון בך..." יוסי... למה אתה בוכה יוסי? תביא לי את זה! מה זה... השרוול שלך מטונף. זה דם? מאיפה הדם הזה? -רוכן כלפיו, חושב רגע ואז מביט לו בעיניים- -לחישה- לקחת היום את התרופות שלך? "אלעד היקר... היום חזרתי לעצמי ואני מתבייש." הוא בוכה? "אני לא רוצה יותר, אני לא יכול יותר! אתם רוצים שאני אצתרף לשיחה המזויינת שלכם?! אתם רוצים? אז יאללה! מה הרגע האהוב עליי בשבוע?! עזבו, ביום. הרגע שבו אני נרדם. מה הרגע השנוא. הרגע שאני מתעורר. בין לבין הכל חרא. בסדר? תזדיינו כבר כולכם! נמאס לי מהחרא הזה נמאס לי מכם שאתם מעיזים בכלל לחשוב שאתם מבינים אותי נמאס לי שאתם קוראים לעציכם חברים נמאס לי מהחיים הדפוקים שלכם ומהחוסר משמעות הזה שממלא אותי בסדר?! הבנתם?! זה מספיק?!" ... יומני היקר... אני יושבת בבית קפה עם חברות שלי מהכיתה. כבר עברו שנתיים מאז שאח שלי שלח יד בנפשו. בדיוק בתאריך הזה לפני שנתיים ואנחנו יושבות כאן ומדברות עליו, עליך יוסי. נזכרות בחיוך שלך, נזכרות בשטויות שהיית עושה, נזכרות בדברים טובים. רק דברים טובים. אני מבטיחה לך. "מה את רושמת שם?" "זה עליו?" "תביאי לנו לראות" אני עומדת לסיים את כיתה י' כבר, ממש עוד כמה שבועות. ואז יתחיל החופש הגדול ואני אוכל להספיק יותר שיחות עם הפסיכולוגית. עכשיו זה ממש קשה ואני צריכה כל הזמן לבטל פגישות איתה בגלל הבגרויות והכל. הלוואי שהיית כאן... אני לא יכולה שלא לבכות כשאני חושבת עליך בלילה, וביום הולדת שלך, ובכלל... בכל פעם שאני נזכרת בך. "תחבקי אותה את לא רואה שהיא בוכה?!" תמיד כשאני שומעת -חיוך- את השם שלך, תמיד כשאני רואה אנשים שדומים לך. מוזר איך שכשמישהו מת פתאום כל כך הרבה אנשים דומים לו. "זה בסדר... אנחנו כאן..." זה בסדר, אני לא בוכה. אני רק נזכרתי... "אנחנו יודעות, בשביל זה אנחנו כאן" -חיוך- -חיוך- -חיוך- רק אל תשכחי לקחת את הכדורים שלך מאמי... ואני שותקת... מחייכת לעצמי בשקט בין זרועותיהן של החברות שלי. בבית קפה שקט בלב רחוב שקט. רחוקה מהבית, רחוקה מהבית ספר, לא רחוקה מלפני שנתיים בדקה. בולעת כדור. בולעת עוד אחד. והכל יהיה בסדר. מתרחקת אפילו מלפני שנתיים. בזמן הקרוב אני לא אבכה. בזמן הקרוב אני לא אבכה גם אם תחזור ותתאבד לי מול העיניים.