אני מתחילה להתייאש

[ויווש]

אני מתחילה להתייאש

קרה לכם פעם שנכנסתם למעגל של יאוש? אני אמא לשתי ילדים עם צרכים מיוחדים. הגדול אספרגר/PDD כל פעם הגדרה חדשה, והשני עם פיגור קל. הילדים אמנם נמצאים במסגרת עד 16:00 ו17:00, כך שלא נעים לי להתלונן, אבל אח"כ מתחיל כל ה"בלגן". אני מרגישה שאני לא עושה מספיק לילד השני, הוא לא עצמאי בכלל ואני מרגישה שזה לא בגלל שהוא לא יכול אלא בגלל שאני לא מלמדת אותו מספיק. פשוט נכנסתי למן מצב כזה שכרגע בזמן הזה אין לי כוחות לזה, לא נפשיים ולא פיזיים. גם המצב הכלכלי עושה את שלו והתחלתי לעבוד במשק בית. אז הכוחות הפיזיים נגמרים שם.גם בזמן שאני כותבת את ההודעה הזאת אני מתמודדת עם אחת מהתפרצויות הזעם של הבן הגדול והוא זורק אבנים על החלון מלמטה לכיוון המטבח. אני מנסה להשקיע יותר בילד הקטן וה""נורמלי"" (סליחה על המילה) וגם בקושי. מתי זה יעבור, האם הם יהיו עצמאיים אי פעם. האם תמיד נצטרך לפתור להם את כל הבעיות. ומה יהיה שכבר לא נהיה פה? על מסגרות מחוץ לבית אני לא חושבת. בשום מחיר אני לא יוציא אותם מהבית. רק זה חסר לי עוד ייסורי מצפון גם ככה יש לי הרבה. תודה

 

[עמיקםרז]

לויווש

שלום רב, לבטים ורגשות אשמה של הורים הם תופעה רגילה, ולא רק אצל הורים לילדים חריגים. חינוך ילדים הם אחד "המקצועות" הקשים ביותר, ודוקא לקראתם אנחנו לא עוברים הכשרה מסודרת. הורים חשים תמיד בספקות: האם נהגנו נכון? אולי אנחנו טועים בגישה? זה קשה פי כמה כאשר מדובר בילדים חריגים, שלגביהם הספקות ואי-הבהירות גדולים הרבה יותר, ולעיתים קרובות אנחנו מאשימים את עצמנו בדברים שלא אנחנו אשמים בהם. קשה ליעץ לך, מה גם שלא ציינת את גיל הילדים. אל תתיאשי - כמעט תמיד יש פתרונות, ורק צריך למצוא אותם. ודבר אחרון: אינני יודע אם הוצאת מישהו מילדייך לדיור חוץ-ביתי היא דבר רלוונטי או לא בשלב זה, אבל זכרי: הוצאת ילד לדיור חוץ ביתי אינה בהכרח צעד אנוכי של הורים שאינו לטובת הילד. לעיתים קרובות זהו הפתרון הטוב ביותר לטובת הילד עצמו. לעיתים קרובות טיפול מקצועי בילד במסגרת המתאימה לו הוא הרבה יותר טוב לילד מהטיפול בבית. אני לא אומר שמה שאת צריכה לעשות הוא להוציא ילד מהבית, אני רק אומר שלא נכון לשלול לחלוטין על הסף אפשרות כזאת, עם כל הקושי הנפשי האדיר שכרוך בכך. ב ב ר כ ה , עמיקם