אני מתחילה עבודה חדשה

[חרסינה משורינת]

אני מתחילה עבודה חדשה

ואני לחוצה מהצורך להיות "תקשורתית" למרות שרובה מתבצעת עצמאית,
הבעיה שאני גרה בישוב קטן ומתחילה בו עבודה ולכן רוב מי שעובד שם מכיר אותי ממש מאז שהייתי קטנה ואני לא יודעת איך להרגיע את החשש והפחד.

היום למשל הייתי צריכה לדבר עם המנהלת וכל השיחה היא מחייכת ,
וממתיקה לי דברים וממש היה לי קשה לשמור על קשר עין איתה
(היא גם מרגישה לי מאיימת) -
ואני יודעת "לעשות" את זה , אני גם מרגישה שאני חייבת על אחת כמה וכמה כשאני נמצאת בחברת אנשים שמכירים אותי מילדות ...
אבל זה ממש גורם לי אחר כך לתחושה של תשישות וכשהיא דיברה איתי רציתי רק שזה יגמר והרגשתי שכשהיא מביטה בי אני ממש מזיעה מלחץ והראש שלי ריק, והעיינים שלה ממש כחולות כמעט בלי אישונים ומבלבלות אותי .

וזהו שאני מרגישה בכל מקום חברתי שיש איזו "מסכה" שאני מרכיבה כי אני יודעת שככה זה מבטיח שכמה שפחות יציקו לך , וזה לא שאני יודעת מה האני האמיתי שלי אבל זה בטח לא כזה שמרגיש שהוא חייב להביט באנשים , לדבר איתם ולחייך אליהם. זהו אני כאילו מרגישה שכל הגוף שלי מתוח עד כאב ואני ממש שונאת את החלק הזה -
למזלי למרות שהעבודה ארוכה זה מאפשר לי ללכת לאכול בבית שלי כי העבודה קרובה מה שטוב לזה שאני טבעונית והאנשים שם מבוגרים וקל לי יותר לתקשר עם קשישים כי אני אוהבת אותם.

זהו , איך אתם פותרים את המתח שלפני?
ואיך אפשר למצוא דרך בה ארגיש פחות תחת טרור התנהגותי מול אנשים?
ומה עושים עם כל העניין של הקשר עין שאני מניחה שלא יהיה רב אבל אני ממש ממש לא אוהבת ליצור קשר עין עם אנשים שאני לא מכירה -
זה עושה לי ממש רע...

תודה

 

[גורג42]

את לא "חייבת" לעשות שום דבר. אני לא עושה דבר מהדברים האלה.

כל הקטע הזה של "חייבים קשר עין" זה פשוט שטויות. אני תמיד עושה את מה שטבעי לי, שזה מדי פעם להציץ לפרצוף של הבן-אדם השני, וזהו.

אני גם לא מרגיש שאני "חייב" לדבר עם אנשים. אם פונים אליי בפניה ישירה, אז אני אענה, אבל סתם לפטפט כי ככה מקובל? בחיים לא. ולגבי חיוך "כי צריך" - אני פיזית לא מסוגל לחייך על-פי דרישה. אילו הייתי מנסה לעשות את זה, אז הייתי נראה כמו איזו שימפנזה פסיכופטית, מה שלא היה מחבב אותי יותר על בריות...

בקיצור, אני מסתכל על הרשימה המפחידה הזו שכתבת, ולא מבין למה את מעוללת את זה לעצמך. מה רע בפשוט להיות את עצמך? הרי אי-אפשר להתחבא מאחורי המסכה לנצח.

כמובן שאני לא אומר שצריך להתיר כל רסן, כן? צריך גם לקחת בחשבון את הצרכים של אנשים אחרים. אם, למשל, טבעי למישהו לצווח כמו תרנגול באמצע המשרד, זה לא אומר שבאמת מומלץ שהוא יעשה את זה... אבל מכאן ועד לעשות מאמצים מטורפים "להיות כמו כולם" - רחוקה הדרך.

 

[אנה חדשה]

אגב, אתמול הבן שלי אמר לי שחייבים להסתכל על בן אדם כשמדברים

לא ידעתי איך להגיב.
גם אין לי מושג מי אמר לו את זה.
אגב, מה שהיה עוד יותר הזוי שזאת הייתה התשובה שלו לשאלה שלי למה הוא לא עונה לי. הייתי בחדר אחר ומשם שאלתי אותו משהו. בקיצור, מי שאמר לו את זה , רק פגע ביכולת שלו לתקשר.

 

[גורג42]

ככה המטפלים חושבים. יש להם רשימה שלמה של דברים ש"חייבים"

אז מה המקור לרשימה הזאת?

אני משער שאם תדחקי את האדם הממוצע לפינה ותכריחי אותו להגיד "מה צריך כדי לתקשר", אז זה יהיה אחד הדברים שהוא יגיד: קשר עין, חיוך, שפת גוף כזו וכזו... אה כן, והכי חשוב זה תמיד להגיד לכולם "שלום" ו"בוקר טוב" ובלה בלה בלה.

תשאלי הרבה אנשים את השאלות האלה, ותקבלי תשובות דומות. אבל זה רק בגלל שהכריחו אותם לחפש מתחת לאדמה תשובה.

בתנאי השדה של המציאות, שום דבר מזה לא תקף. כשמדובר באינטרקציות אמיתיות עם אנשים אמיתיים, אין חוקים. אולי הבן-אדם השני מרים גבה אם אני לא מסתכל עליו או לא אומר לו "בוקר טוב", אבל זה ממש לא מפריע לי להמשיך ולדבר איתו.

זה אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי בחיים - שה"חוקים החברתיים" הם בלוף אחד גדול. ומעניין שמעולם לא שמעתי את השיעור הזה משום פסיכיאטר וגם לא משום מורה או מדריך או מחנך (ובוודאי שלא מההורים שלי).

בעולם החברתי האמיתי אין חוקים. לפחות לא כאלה שנכפים מבחוץ. כל מה שצריך זה טיפה אמפתיה וטיפה רגישות לצרכים של הבן-אדם השני. לא סתם חכמנו אמרו ש"ואהבת לרעך כמוך" זה כל תורה על רגל אחת.

(כמובן שיש פה גם הרבה ניואנסים. בקטע החברתי, כמו בכל תחום אחר, אין חכם כבעל הניסיון)

 

[אנה חדשה]

אבל מה אני אמורה להגיד לו?

אני לא יודעת האם קשה לו מאד או לא ליצור קשר עין.
אם מאד קשה לו, אז ברור שצריך להגיד שיעשה מה שנוח לו. אבל אולי זה לא קשה לו והוא רק לא מבין את הצורך? אז כן כדאי שישתדל, לא?
אולי אשאל אותו עד כמה קשה לו הנושא. אגב, אני עדיין לא מזהה אצלו שום בעייה קשר עין.

 

[גורג42]

חשבתי שכבר הסכמנו שאין בזה ממש צורך, לא?

ולגבי מה להגיד לו, תגידי לו את האמת:

שאצל הרבה אנשים זה עוזר לשבור את הקרח ו/או עוזר להם להרגיש שאתה מקשיב. נראה לי שהוא מספיק חכם כדי להחליט לבד מה לעשות עם התובנה הזאת.

 

[נתנאל6589881]

ל אמרה את זה אחד המטפלות הכי בכירות בארץ

שאבא שילם לה לפגישה המון כסף היא אמרה גם שאני חייב לצאת החוצה לא משנה שמפריע לי הרעש בגלל ויסות חושי , וזהו לא עניתי התעלמתי , אני יכול לא לדבר חודשים בכלל עם אף אחד ולא להגיב , גם שידרשו אני מאוד עקשן ...

 

[חרסינה משורינת]

זה די נכון שזה פוגע למעשה בתקשורת

כי נראה לי שאימוץ כזה בדיוק כמו כשאני מנסה להיות מנומסת לאנשים ופשוט לא קולטת בדיוק "איך" - יוצא סכיזופרני .
אז כמו שהבן שלך לא יתקשר כשאין קשר עין ואת בחדר אחר , כי טוב קשר עין ככה גם הניסיון לדגשים כאלה מזייף ופוגע בדברים - בעיקר גורם לתשישות נפשית.
מנגד אני לא אומרת שחייבים בכל מצב - ואפילו לא בכלל.

כמו שציינתי זה חוסך לי טרחה במקומות אחרים מנסיונות העבר שאין לי אנרגיה, זמן ויכולת להתמודד איתם.
אז אני ממש לא רצה לבהות לאף אחד באישון ולפתוח בשיחות נמלצות ,
אני פשוט עושה מינימום להיות "בלתי נראית" מה שקשה בהתחשב בזה שבדרך כלל גם כשאני שקטה יוצא החוצה.

 

[נתנאל6589881]

אל אולי תגידי שאת על הרצף

לכן את כך ככה אבי עושה שאני לא עונה לאנשים ומתעלם והולך לעיסוקי הוא מנגיש אותם עלי מנסה שיבנו אותי בדרך כלל זה מאוד עוזר הבעיה שאת מפחדת זהורים ידעו חכן זה לא כל כך פרקטי

 

[חרסינה משורינת]

לא , זה רק יוסיף כאב ראש

זה אנשים שמכירים אותי מגיל אפס
ולא ממש צריכה לספר להם שאני "מוזרה" או "לא מתקשרת"
הם כבר יוצאים מהנחה כזו

 

[נתנאל6589881]

אז לא כל כך הבנתי

מה הבעיה ? הם לא מכילים את השונות שלך ? מעירים לך ? הרצון הוא להיות כמו שהם ? יותר " תקשורתי " לא כל כף מבין כי אם הם מקבליםפ ומבינים ,וזה לא מקום זר שלא רגיל לתנהגיות כאלו , אז מה הבעיה ? לא כל כך הבנתי מהפוסט שלך אשמח לחידוד .

 

[גורג42]

נו, אז מה בעיה? אם הם כבר יודעים את זה, בשביל מה לזייף?

אחרי הכל, הם קיבלו אותך לעבודה, לא? וזה למרות שהם כבר יודעים שאת "מוזרה" ולא "מתקשרת" - כדברייך.

אז בשביל מה כל העמדת הפנים? מה זה יועיל לך?

ועוד נקודה למחשבה:

מה תעשי מחוץ לשעות העבודה? הרי מדובר בדיוק באותם האנשים. האם תעמידי פנים 24 שעות ביממה? או - לפחות - בכל רגע שבו את לא נמצאת בפרטיות של הבית שלך?

זאת אחת הסיבות שאני אף-פעם לא משחק את המשחקים האלה. כי אני יודע שאם ארצה לקחת את הקטע של "תדמית נורמלית" ברצינות, פירוש הדבר יהיה שאצטרך לזייף כל הזמן. וזאת נראית לי כמו דרך מסוייטת לגמרי לחיות.

 

[חרסינה משורינת]

ההקשר

הם יודעים איך הייתי בילדות,
הם לא מכירים אותי בהווה כי אני מתרחקת מבני אדם -
בטח בישוב הקטן שלנו.
זה יועיל לי בזה שהציפיות במרחבים כאלה היא לצורה מסוימת וזה יחסוך לי דיאלוג , דיבורים וכו' במקום בו אני נמצאת.

מחוץ לעבודה ההקשר משפיע-
הם פחות "מקפידים" או מתעניינים בקיום שלך כשאתה לא בא במגע קרוב -
ואני יכולה לעקוף את השביל בו הם נמצאים , להנהן בראש ולעבור מהר או
פשוט להעמיד פנים שאני מתבוננת בצג המסך של הסלולרי .
מה שאני עושה בדרך כלל עם רוב האנשים

אז ככה שאין לי בעיה "להתעלם".
חוץ מלקשישים - להם אני תמיד אומרת שלום קטן (כי אני אוהבת אותם) .

 

[נתנאל6589881]

את מזכירה לי אותי

ואני חשבתי שאת יותר " חברותית " בגלל השיחות בנינו שאת מאוד פתוחה ומדברת הרבה לי זה היה מאוד נעים אני אוהב לשמוע פחות לדבר אז זה מתאים לי .

 

[חרסינה משורינת]

תיאורטית אני לא חייבת כלום

למעט מה שמתחייב בחוק (למשל ללכת עם בגדים)-
מעשית אם אתה נמנע מהדברים האלה בעיקר במקום שבו התפקוד המקצועי שלך נמדד אז אנשים מתחילים "לדבר" עליך , לנסות לדבר איתך ובסופו של דבר ה"מרקם" החברתי הרבה פעמים משפיע יותר מאשר כישוריך בעבודה.
אני יודעת שזה מדכא לומר את זה - אבל אני בטוחה שאם תנסה לפשפש בניסיון שלך בשוק העבודה תראה שזה נכון.
אז אני עושה את המינימום ההכרחי כי אחרת "הטרחה" שבה זה עולה לי הרבה יותר גבוה-
נסה לדמיין שאנשים שואלים אותך למה אתה עצוב, או מה קרה,
או מנסים למשוך אותך לשיחות בכוח, או משנים התנהגות ונהים קרים וגסים כי אתה לא "מודע" מספיק לקיומם. זה מעיק - שלא לדבר שבמקום עם אנשים צעירים יותר זה ממש יכול לגרום לזה שיחפשו סיבות לסלק אותך.

אז האם עדיף שארגיש לא בנוח ואבהה למישהי במצח או אחייך חיוך "מנומס" כשלא בא לי ואוריד סיכוי להטרדות ממש ממש רציניות מצד אנשים?.
ואגב זה לא שאני איזה כוכב חברתי , אני פשוט מצליחה למרות שזה ממש קשה לי לפעמים "לזייף" את זה מספיק כדי לשמור על זה שיניחו לי בשקט.

לא יודעת - בהתחשב בזה שהמחיר בפעמים קודמות היה גבוה אני ממש חושבת שזה המינימום ההכרחי לזה שירדו לך מהגב.
אגב - לא שאני מכניסה את עצמי לתווית - אפשר בהחלט ששיחה תהיה נעימה לי וגם חברת אדם אבל בדרך כלל ביחס למה שמקובל זה פחות ככה.

והגם שאני מאמינה בשינוי "סביבה" רוב המקומות פשוט עדין לא שם מבחינות כאלה ואני לא אהיה ז'אן דארק של הניסיון לזה - כשיש לי ערך לשמור על המקום שלי לפחות בשביל כרגע המשכורת. בזמן אחר , במקום הפרטי שלי אני כמובן אחרת. מצטערת ככה מרגיש לי.

 

[arana1]

התאוריה לא משקפת את המציאות

בתיאוריה כולם נחמדים וסובלנים ומקבלים, במציאות יש רשת מאוד צפופה ודחוסה של ציפיות שמה לעשות ולפחות בינתיים מי שלא עומד בהן בדיוק נידון להוצאה להורג.
אז אנשים מעמידים פנים, כי הם חייבים לשרוד, הבעיה שלחלקנו המחיר של העמדת הפנים הזאת הוא בלתי נסבל, אם לא ממש מסוכן, נפשית ופיזית

 

[חרסינה משורינת]

הם די מבוגרים ופחות אכפת להם, נראה לי שיהיה בסדר

(קצת יותר רגועה)

 

[נתנאל6589881]

את מפחדת בגלל אירועי עבר ?

בגלל הפגעיה בילדות ? כי אם כן זה מאוד מובן גם אני כך לכן לא מדבר או סומך על אף אחד ,ממש מבין אותך אם זה הרקע לפחד .

 

[arana1]

זו תפישה פסיכולוגיסטית, ורעה

שפותרת בעיות לכאורה דרך יחוס כל דבר שקורה לטראומה, ובעצם מחמירה את המצב כי קובעת שזה לא שאתה סובל מהמציאות אלא רק ממה שאתה מדמיין כי אתה חולה ופגום ופגוע

 

[נתנאל6589881]

חושב שאתה צודק אך

כל השקפה אפשר גם להנגיש לגישה פתוחה יותר אד אפשר לומר שבגלל שבעבר הציקו לה כנראה אד כרגע היא מפחדת מאנשים זה לא יייב לומר שהיא פוגמה אלא הסביבה שהציקה לה זה תלוי הקשר תמיד אפשר לשנות תבניות ולחשוג אחרת לכן בעיני היא לא פגומה אלא הילדים שהצקו לה מבין ?