אני מתנצלת מראש, אני כותבת בשם בדוי

[1פשטידה]

אני מתנצלת מראש, אני כותבת בשם בדוי

אני כשלושה חודשים אחרי לידה (ילד ראשון) ועל אף שבעלי עוזר ומקסים עם הילד אני פשוט... לא יכולה לסבול אותו!! כמה נורא להגיד!! בא לי להתרחק, לעזוב, להיות לבד (עם הילד) לשתוק.... מה קורה לי? הרי אני אוהבת אותו!! איך יוצאים מזה???

 

[משוש30]

ואו! אכן מילים קשות

צריך לבדוק ממה התחושה נובעת. כלומר האם אלו הורמונים משתוללים (איזה כיף שיש את מה להאשים...) או משהו בדרך שבה הוא עוזר או לא ממש עוזר או ממשיך את חייו כמעט כרגיל כשאת לא, משהו בסגנון הזה מפריע לך. השאלה הגדולה היא האם את יכולה לעשות את הבדיקה הזאת לבד או איתו (את לא חייבת להגיד לו שאת לא סובלת אותו אבל משהו כמו "מאז הלידה אני כל הזמן עצבנית עליך ואני לא יודעת למה" ולנסות להגיע לעומק הבעיה. אם לא אז אולי באמת לפנות לטיפול פרטי/זוגי? אולי להציע לו לנסוע לסופשבוע עם החבר'ה ולקחת קצת זמן לבד ולנסות להבין מה קורה לכם? בכל מקרה כמו שאת יודעת אנחנו כאן בשבילך

 

[1פשטידה]

../images/Emo105.gif

מ ק פ י צ ה

 

[פשושולה]

כל הזוגות עוברים לפחות שלושה עד

שישה חודשים של זוועות אחרי לידה... אומרים שאין זוג שלא רצה להתגרש בתקופה הזו. אני מציעה שתיקחי קצת זמן לעצמך לפני שאת מחליטה החלטות. אם המצב לא משתפר, הייתי מציעה לפנות לייעוץ מקצועי, כי אולי זה סוג של דיכאון אחרי לידה.

 

[אנידס]

אמנם שלושה חודשים אחרי הלידה, אבל

בהחלט יכול להיות שעדיין את חשה את ההורמונים משפיעים עלייך. יתכן גם שזו הקצנת הרגשות שחשת לפני הלידה. איך הרגשת כלפיו לפני כן ובהריון? מעבר לכך, ישנן הרבה סיבות שאני יכולה לחשוב שיכולים לגרום לתחושות הללו: כמו תחושה שהוא מצפה ממך למשהו שאת לא יכולה או לא רוצה לעשות (כמו סגנון חיים מסויים וכדומה), יתכן שאת חשה שהוא פולש לתחום שלך עם הילד שהוא פרטי מבחינתך, אולי כל הסיטואציה מקפיצה אצלך זיכרונות לא נוחים. בכל מקרה אם המצב לא נוח לך ומפריע לתפקוד היומיומי אולי כדאי ללכת לשוחח עם מישהו מקצועי שיוכל לעזור לך לעשות קצת סדר בדברים. אגב, רק לעודד אותך, את לא לבד, הרבה נשים (וגברים) חשים תחושות כאלה מיד אחרי הלידה, רק לא מודים בכך. בדרך כלל זה מסתדר לאחר עבודה עצמית מסויימת והזוגיות רק מתחזקת עקב כך. וכמו שאמרה משוש30 אנחנו כאן כדי לתמוך, אז את מוזמנת להוציא קיטור.

 

[1פשטידה]

אני אוהבת אותו, אין לי ספק בכלל

ובכל זאת כמה שזה נשמע מוזר ומנוגד אני לא אוהבת את הנוכחות שלו כרגע ואני לא מסוגלת להצביע על משהו ספציפי. ההריון היה תקופה קסומה עבור שנינו, של ציפיה אהבה ונתינה. ארי הלידה היו לי שבועיים או שלושה מאוד קשים נפשית אבל בניגוד לעכשיו מאוד אהבתי אותו והזדקקתי לו בתקופה הזו ואפילו דאגתי שאולי אני מקפחת אותו.יכול להיות שיש משהו בזה שהוא למרות הכל ממשיך את חייו כרגיל... בנוסף אני שונאת את מה שנהיה לגוף שלי.... וזה בטח מוסיף... בכל מקרה רע לי עם ההרגשה הזו, הייתי רוצה להפסיק להרגיש כך כלפיו כי זה לא מגיע לו.

 

[מ ת י ל ד ה]

מוכר עד כאב ../images/Emo4.gif

החודשים הראשונים שלאחר הלידה הם תקופה מאד קשה לזוגיות. כמעט כל מכריי התמודדו עם הקושי הזה. אם לא מצליחים להתמודד, יש מקום לפנות לעזרה חיצונית. אפילו חבר/ה טוב/ה שעברו את השלב הזה בעצמם יכולים להוות עזרה ממשית. מה שקרה אצלנו, זה שבעלי עבר תאונה ממנה יצא חי בנס. רק מהמחשבות "מה היה קורה אילו" כמעט התפגרתי. כתוצאה מכך אני שיניתי את הגישה כלפיו - וזה היווה נקודת מוצא לתפנית ביחסים. מאז העניינים רק השתפרו. חבל שזה מה שהיה דרוש לצורך הענין

. החזיקי מעמד!

 

[יעל י]

להחזיק מעמד...

לדבר עם אנשים קרובים או איתנו לעיתים קרובות מה שנקרא לשפוך את הלב זה נשמע כמו תקופה רעה ונראה שיש סיבות כמו לא לאהוב את עצמך האם את משקיעה בעצמך? לוקחת לך זמן שיהיה רק בשבילך... זה חשוב בכל אופן כמו שנאמר יש תקופות כאלה ולא פעם זה מסתדר

 

[תומרלי]

תחושות קשות מאוד

אבל כדאי לברר עם עצמך עד הסוף האם זה לא חלק מהמערבולת הזו של החיים החדשים שנוצרו לך. קחי אויר ושבי עם עצמך ותנסי להיזכר למה התאהבת בו ומה יש בו שגרם לכם למצוא את עצמכם ביחד.אני מאחלת לכם בהצלחה.

 

[nubi]

מוכר עד מאוד.

תעשי חיפוש בשם שלי, בפורום, ותראי הודעות דומות. ההבדל ביננו הוא שלי פשוט בא להיות לבד. בלי אף אחד.